זוכרים אנחנו את היום ההוא, כשבני הזוג רחל ודוד חזרו לחוות הקטנה שברמת הנגב אחרי שנים של עבודה בתל אביב. הם רכשו את המקום לפני כמה שנים, והקיץ הזה החליטו סוףסוף לסדר אותו. הבית היה מרוהט בטוב טעם, והחורף עבר בחום, אך השדה והגינה דרשו עבודה רבה.
הגינה הישנה הייתה זקוקה לשיקום מוחלט. הם הזמינו לפני שבוע מבנה אמבטיה חיצונית (ספא) מודרני, שיגיעו ויתקינו אותו במקום שיבחרו. במקביל רצו לבנות עליית מחסה לבגדים, מחסן לאש, ואלון לישיבה. הילדים, שנקראו תמר ויואב, הבטיחו להגיע ולעזור בכל דבר.
המקום שקט ונעים, אפשר לחיות כאן כל השנה. אנחנו כבר פנסיונרים, אמר דוד.
אני בדקתי את המרזב בבית, רק צריך להחליף את הדלתות. הוסיפה רחל.
ואני הסתכלתי על המרפסת האחורית. זוכרים שדיברנו על האילן? הוא לא ישתנה. במרפסת יש שולחן עגול גדול וכסאות וינטג׳. היא המשיכה.
רק נחדש אותם, והם ישרדו עוד מאה שנה. מה שמבטיח נוף יפה לגינה, נשתה תה וניהנה מהשקט. גם כאן נצטרך להחליף דלתות, כי מרגיש שמישהו נכנס בחורף לא מזמן. דוד חייך.
נתחיל בעבודה בחצר האחורית, כך שלא יהיה גלוי מהרחוב, והחלק הקדמי של הבית יתמלא בפרחי בר והזיקוקים. רחל המשיכה.
הפרחים כבר כאן, עצים רבשנתיים, רק נחליט איפה למקם אותם ואולי נזיז כמה שתלים. הקיץ הזה נשאיר אותם כך.
אחרי שבוע הגיע הספא, והילדים תמר ויואב הגיעו לעזור. החלו לסדר את החצר. השכנה שירה, שגרה בבקעת ים, הציעה לבוא להכיר את המקום; נכדיה הרבים רצו לשחק סביב הבית.
יש לכם נכדים? שאלה רחל.
כן, יגיעו בקרוב. השיבה שירה.
למה אתם בונים גדר גבוהה כל כך? אנחנו נוהגים בלי גדרות.
בלי גדרות? אז מה היה כאן קודם? אנחנו רק הרסנו אותה, היא קרסה. אתם לא שמתם לב, אבל לנו סדר הוא חשוב. הגדר נבנתה בדיוק על קו הגבול של המגרש.
האם יהיו השערים פתוחים? תמיד היה מעבר חופשי כאן.
הכוונה שלכם לשער בין הבית לחצר? אין זה בתוכנית, הכניסה רק מהרחוב.
איך הילדים שלנו, שלכם ושלנו, יתמודדו עם זה? ראיתי שהקצתם עצי תפוחים, והילדים אהבו לגלוש עליהם.
לא קצצנו, רק טיפלנו בגיזום והצבנו חדשים. הילדים שלכם יכולים להחליק על העצים שלנו.
הכל חדש אצלכם. ולמה ששתולתם שיחים לאורך הגדר שלנו?
השיחים לשם יופי!
שירה הלכה, אבל חזרה עם שאלות חדשות. נכדיה המשיכו לשחק בחצר של רחל ודוד, עד שהותקנו שערים חדשים.
אתם מתמקמים כאן בצורה טובה, חזרה שירה. האם תמתינו לחורף?
הזמן יגיד.
למה סגרתם את השערים? כאן לפני כן הילדים שיחקו בכדור, היה נוח ובטוח. בכביש היו מכוניות, וכאן בטוח.
אני עסוק בגידול ירקות, לא כמו שלכם. אתם מבדילים רק לפי תגי המוצר בחנות, והפירות שמעתם רק בריבות. עם מי אתם רוצים לשתף פעולה?
סגרנו את השערים מפני עיניים זרות, ולאפשר לנכדים שלנו להרגיש בטוחים. לפני יומיים שחררו כמה תרנגולות שלנו, ולא מצאנו אף אחת.
יש לכם גם תרנגולות? אם כך אתם מתכננים להישאר כאן?
אנחנו כבר כאן.
בסוף אוגוסט חגגו את יום הולדתו של דוד. הגיעה המשפחה המורחבת, הילדים והנכדים, והכל התאסף על המרפסת. הגברים צלו בשרים, הנשים הכינו סלטים, והשטיחים הונחו על השולחן.
אנחנו באנו לברך, כמו שכנים עושים, בלי הזמנה. אנחנו תמיד כאן, הילדים יודעים הכל מראש. חייכה שירה.
אתם מוכנים, האורחים הגיעו, אז נחגוג יחד. זה זמן להתחבר ולחגוג. חייך דוד.
כאילו לא הזמנו אתכם. אצלנו זה אירוע משפחתי בלבד, הקשר שלנו הוא שכנות, לא משפחה. השיבה רחל בחיוך.
אולי בעתיד זה ישתנה, הילדים יגדלו, ונברך זה על זה, אמרה שירה בקול צחוק.
היא המשיכה לשנות את הדברים ואינה הלכה. נכדיה טיפסו על העצים, על תופי הספא, והצליחו לא ליפול. אחר כך מצאו אבני בנייה סביב המבנה והחלו לזרוק אותן לתוך בריכה מתנפחת. הילדים קראו בקול שמח כשהמים זרמו.
הסתכלי, הסתיו מגיע, הגיע הזמן לאסוף את הבריכה, אמרה שירה. הילדים נהנו.
חזרו הביתה! קראה רחל.
עוד לא אספנו, הילדים רעבים, בואו לאכול! קראו כולם אל השולחן.
החגיגה נקטעה, אבל היה עוד חידוש בפינה. שבוע אחרי כן, הילדים חזרו, וחגגו את יומו של רחל ודוד, שלושים וחמש שנות נישואים משותפים.
מישהו חשב שצריך לסגור את השערים, והמתברר שהיה זה הנכד בן שבע של המשפחה. נשמעו קליקי נשיכה על השערים, והמשפחה העיפה תחבולה, והאוויר היה מלא בריח של שחורי על האש, והקור התחיל לעלות.
מתי ניפגשו בעיר?
נחשוב על זה, הסתיו מתקרב, נקטוף תפוחים, הקציר השנה מצוין. אהבנו את המקום, חוץ משכנה, אבל היא לא מפריע לנו. למדנו להסתדר בלי היא.
כולם צחקו יחד.
ההזמנות הלכו ונסגרו, ורחל ודוד נשארו לבד. לפני הסתיו, לפני החורף הם ידעו שיכולים לנסות לשנות, ואם לא יצליחו תמיד אפשר לחזור לדירה בתל אביב.
שירה נזכרת שצריך לחזור לביה”ס עם נכדיה. הבת שלה מתקשה, והסבתא תעזור. דוד ורחל נשפו לאט, וחשו הקלה. “אם רק היה כאן שכנים כאלה”
כך מסתיימת הזיכרון, והיום אנחנו מזכירים לכם לחשוב על השכנים שלנו.
