הבוקר התחיל כרגיל. מאחורי החלון עדיין חשכה, רק הרעש המרומם של העיר מתעורר משנת הלילה. פתחתי את העיניים, התמתחתי והביטתי בצד, שם שוכב אליהו, בעלי. הוא שוכב על הגב, ידו תלויה על קצה המיטה, פניו רועדות ברוגע של תינוק. ברגעים כאלה ניסיתי לשכוח את הריב האחרון, את הריחוק המוזר שלו, ואת ההבטחות המפספסות: הכל בסדר, רק המון עבודה. רציתי להאמין לו. רציתי שהכל יהיה טוב.
בוקר טוב, לחשתי, מגעתי בכתפו.
הוא נענע ראשו, פקח עיניים.
כבר? גמרג רפה, משוער. קמת מוקדם.
רוצה קפה, חייכתי. ובוקר נשתה יחד?
בטח, הנהן וקם. אני אחזיר לעצמי את הפקק.
חייכתי. זה היה נדירות מחווה של טיפול מצדו. בימים האחרונים הוא כמעט לא התערב בעבודות הבית, ואני חשבתי שמא הוא פשוט עייף. היום הוא נראה אחרת. יותר קשוב, יותר משקיע.
נכנסתי למקלחת, וכשחזרתי למטבח כבר הריח של קפה טרי מילא את האוויר. אליהו עמד ליד השולחן, מוזג נוזל שחור לכוסות. בכוס הראשונה היקרה לי, פורצלן עם פרחים כחולים שפך קפה, ובכוס השנייה, עם סדק בפתיחה (שלא פעם השתמשה בהם חמותי), השאיר ריקה.
הכנתי לך במתנה, אמר, מוסר לי את הכוס. בדיוק כמו שאת אוהבת: טיפת חלב וקורין.
תודה, חייכתי, ורק אז תפסתי ריח מוזר. לא קפה. משהו חזק, כימי עם ניחוח של שקד מר.
קמתי מצחייה.
מה זה הריח? מה הקפה?
אליהו מבט מבט מהיר על הכוס.
אין לי מושג. אולי גרוס חדש? או חלב שפג תוקף?
הריח של שקד מר חזר על עצמו. הזכרתי סיפור שסבתא סיפרה לי בילדות: אם מריחים שקד מר, זה ציאנית. לא האמנתי אז, עד שקראתי על כך בספר הכימיה. ציאנית מריחה שקד מר והיא קטלנית.
הלב קפץ.
אליהו, בטוח שלא טעית? שאלתי ברוגע ככל האפשר. אלרגית למוספים מסוימים. אולי אשנה לכוס אחרת?
הוא ניגן לרגע, ואז חייך.
פשוט קפה. שתה לפני שיתקרר.
הנה, רק אז נשמעו צעדים במדרכה. נכנסה חמותי, בתיה, אשה קשוחה עם מבט קר ונטייה לתפוס כל דבר. מעולם לא הרמנו שלום. היא חשבה שאני לא מתאימה לבנה, פשוטה מדי, ושבמשפחתה אין מקום למישהי כמוני.
בוקר טוב, אמרה קרה, מתקרבת לשולחן.
בוקר טוב, סבתא, נשק אליהו אותה על הלחי. הכנתי קפה. הנה הכוס שלך.
הוא הניף את הכוס הריקה עם הסדק.
איפה הקפה שלי? קמטה גבה.
מיד משלים, אמר אליהו ועמד לתפוס את הקטנציק.
בדיוק ברגע זה היא עשתה מה שמציל לי חיים.
קפצה, לקחה את הכוס המלאה בקפה ואמרה:
תחכי.
היא הביטה בי בזעם.
אליהו קפא. עיניו התרחבו לרגע. הוא הביט בי ובמעיין של מבט נגלה משהו נורא. לא פחד, לא כעס, אלא אכזבה.
מה קורה כאן? קראה חמותי ופתחה לשתות מהכוס שלי. תביא קפה, אל תעמוד כמו טיפש.
אליהו שפך בקפידה קפה לכוס הריקה.
ישבתי, הלב פועם. לא יכולתי להעיף מבט מהכוס שלפני חמותי, אותה עם ריח השקד המר.
קפה חזק, גרגרה היא. אבל אפשר לשתות.
הסתכלתי על אליהו. הוא ישב, ראשו נוטה, קודד מזלג על צלחת עם חביתה. לא מילה, לא מבט, לא חיוך.
כעשר דקות חמותי נחרדה פתאום.
משהו לא במערכת העיכול גרגרה. ראשי מתהפך.
מרגישה רע? שאלתי, מנסה לא להראות פאניקה.
כן, קצת הניחה את הכוס. מרגיש כאילו אני נושמת בקושי.
קמה, אבל ניבטה. אליהו תפס אותה.
אמא! מה קורה?
אתה אתה היא קראה אליו, עיניה נפתחו לרוחב. רצית אותי
ונפלה.
צעקתי. אליהו רץ אליה, קרא למד”א, נענע אותה בכתפיה. אני נעמד בטירוף, הכול מתרחש מהר מדי. אבל הבנתי דבר אחד בוודאות: הוא רצה להרוג אותי, והיא נותרה הקורבן במקום.
כעשרים דקות הגיע מד”א. הרופאים בחנו את בתיה, אחד מהם הריח את הכוס.
יש לה הרעלה בציאנית, אמר. ריכוז גבוה. היא במצב של קומה. הסתברות לשרוד נמוכה.
אליהו נעמד חיוור, רועד.
איך זה קרה? שאל הרופא. איפה אתם שומרים קפה?
בארון, אמר אליהו. קנה רק אתמול.
הרופא פתח קופסת קפה, ריח.
אין כאן ציאנית. מישהו החליף את המים או הוסיפו משהו בכוס.
השוטרים הגיעו חצי שעה לאחר מכן. החקירה החלה.
אתה האחרון שנגע בכוס, שאל החוקר, מביט באליהו. ואתה שפכת קפה.
לא עשיתי שום דבר רע! צעק. אני אוהב את אימי!
ואת האישה? המשיך החוקר, פונה אליי.
שתקתי.
לאחר שהשוטרים לקחו את אליהו לחקירה, נשארתי לבד בבית. על השולחן נעמדה אותה הכוס. בתחתיתה שכבה שכבה דקה של נוזל לבן. לא ניקיתי אותה, פשוט ארזתי אותה בתיק והחבאתי בארון.
שלושה ימים אחרי, חמותי נפטרה. הרופאים אמרו לא תואמת לחיים. ציאנית הרגה תאי מוח במרגעים ספורים.
בקבר, אליהו היה חיוור, עיניים נפוחות, נושא את האשמה על כתפיו. אבל בעיניו לא ראיתי רק צער, אלא הקלה.
אחרי הט funeral, הוא ניגש אלי.
שמע, אמר, אני יודע למה את חושבת. אבל אני לא הרגתי את אמא. רציתי עצר, לחש, רציתי להרוג אותך.
לא הפתעתי. רק הנהנתי.
למה?
כי את יודעת הכל, אמר. את יודעת על הכסף, על הביטוח, על החובות שלי. שיחקתי בקזינו והפסדתי הכל. אם תסעי, תיקחי חצי דירה. אם תמותי, אני מקבל חצי מיליון שקלים מהביטוח. זה היה מספיק כדי להתחיל מחדש.
והאם?
אמא התחילה לחשוד. קראה את הודעותיי, נרמזה לספר לי. רציתי להיפטר ממך אבל לא חשבתי שמריה תשתה קפה.
הסתכלתי בו, באדם שמחתי לו חמש שנים, אהבתי, חייתי איתו חלומות ותקוות.
היית הורגת אותי, אמרתי.
כן, השיב. הייתי. אבל לא רציתי שהאמא
לך, אמרתי. לך מהבית שלי ולא תחזור יותר.
הוא הלך. סגרתי את הדלת, חייגתי לעורך דין, הגשתי תביעה לגירושין, העברתי את הכוס למשטרה. המומחים קבעו: בכוס תמצאו ציאנית, טביעות אצבע רק של אליהו.
חודש אחרי, הוא נעצר. המשפט נמשך שלושה שבועות. הוא לא הכחיש רצון להרוג אותי, אך התווכח שלא תכנן למות את האם. בית המשפט קבע שמדובר בנסיבות מקלות, והפסקה 15 שנות מאסר בפועל.
עברתי למקום אחר דירה קטנה ליד הכנרת. קניתי מכונת קפה, ועכשיו אני מכינה קפה לעצמי, בלי קינמון, בלי חלב. לפני כל לגימה אני מריחה היטב.
כי ריח שקד מר הוא לא רק ריח זה אזהרה, קול של אינסטינקט שאומר: היזהרו, כאן מות.
אני לא פוחדת. רק זהירה יותר.
לפעמים בלילה חולמת על חמותי. היא עומדת בפתח, מחזיקה כוס ומביטה בי. לא בשנאה, אלא בצער, ולוחשת:
היית צריכה ללכת מוקדם יותר.
מתעוררת מזעה, קמה, הולכת למטבח, שותה כוס מים, מביטה בחלון. שם חושך ושלווה.
אבל אני יודעת: מאחורי השקט הזה יש אנשים שיושבים לשולחנות, אומרים אוהב אותך ובפועל חושבים איך נעלמים.
אני חיה. נושמת. מציצה מבט לעתיד.
ולא אשכח לעולם את הבוקר שבו ריח השקד המר הציל לי את החיים.
**אפילוג**
עומד עברו שניים.
פתחתי בית קפה קטן על שפת הכנרת, קראתי לו שקד. במעלה הדלת שלט: קפה עם נפש, בלי מרירות.
הלקוחות שואלים למה השם.
מחייך, אומר:
פשוט אהבתי שקד.
ומזוג להם כוס קפה טרי, ללא ריח. ללא פחד. רק עם תקווה.
אם מישהו מציע לי קפה שלא שלי תמיד מסרב.
כי פעם אחת כבר בחרתי בכוס וההחלטה הצילה אותי.
