את באמת חושבת שהילד יהפוך אותך לאחת שלנו? אלו מיליו הראשונות של מרגלית כהן, שהן לחוּף הרטוב של אחר הצהריים.
הייתי צפויה ללדת בחודשיים הקרובים, עומדת במדרגות ביתי, יד אחת נוגעת במעקה והאחרת במבטן המתוחה. הבית ברמת אביב היה כמעט שקט, פרט למטר השוטף בעדינות על החלונות הגבוהים.
יובל, בעלי, שהותו בעיר ירושלים כל השבוע, חזר רק בערב. בוקרנו עברתי בחדר האוכל הקטנה, מקפלת עלוני גוף לבנים וקטנים, מנסה לשכנע את עצמי שהביקור של אמא שלו יהיה קצר ונח.
אבל מרגלית לא באה להביא שלום.
היא עמדה ליד הסלון, עטופה במעיל קשמיר פסטלי, פנינים זורחות על גרונה, שערה הכסוף-חום מסודר בקפידה. בכף אחת היא החזיקה כפפות, ובכף השנייה כוס שהמשיכה לשפוך לעצמה נוזל שלא היה מים.
שיחקת את תפקידך בגדול, צפורה, אמרה, צועדת אליי צעד איטי. הנערה הצנועה. האדריכלית המתוקה. האישה שלא ביקשה דבר מבנו.
מבטה נגע במבטן שלי.
והנה את כאן. ילד. שם. מקום קבוע במשפחה שלא היה מיועדת אליה.
רגליי נמאסו, הגב כואב, והכוח להישחק במילים שלה נחלש.
זה הילדה של יובל, הלכתי בקול דומק. היא נכדתך.
מרגלית חייכה, אך בלי חום.
היא ערובה שלך, לחשה. הדרך שלך להיאחז.
מאחורי היא, חנה, המטפחת של הבית, קפאה ליד המטבח עם מגש כסף בידה. היא ראתה יותר מדי במשך השנים ארוחות קרים, קילומים שקטים כשיובל היה בחוץ, הזמנות שנשלחו לכולם חוץ ממני.
תמיד ביקשתי ממנה לשמור על שתיקה.
חשבתי שהשתיקה מגנה על יובל. חשבתי שאם אסבול מספיק, השלווה תישאר במקומה.
אך באותו אחר צהריים, השלווה כבר נעלמה.
אני רוצה שתלכי לפני שהשמש תזרח, אמרה מרגלית. את לא תיגע במה שהולדת הכהנים בנתה במשך דורות.
גבי נצמד.
זה הבית שלי גם, אמרתי.
פעם ראשונה פניו המבריקות של מרגלית השתנו. המסכה היוקרתית נשברה, והפנים החלקות נחשפו באסון גולמי.
השתדלתי לשקוע במדרגות, זקוק למרחק, למגע של אוויר.
מרגלית קרבה עוד צעד ותפשה קצה של שרוולי.
לא בחוזקה.
אך די כדי לעצור.
חנה נאנחה, והמגש רוטט בידיה.
גברת כהן, לחשה ברוך. בבקשה.
מרגלית לא הביטה בה. עיניה נותרו ממוקדות בי, קורות ונוצצות, כאילו חיכתה שנים לומר כל מילה אכזרית בקול רם.
אין לך מושג מה משמעות להיות חלק ממשפחה, לחשה.
הרוממתי את סנטרי, קוליי רועד.
אולי השייכות איננה קשורה לדם, אמרתי. אולי היא נמדדת באופן שבו אנו מתייחסים לאנשים שמולנו.
לרגע אחת, המדרגות נשארו ללא תנועה.
פני מרגלית אדמו.
לא מצער על דבריה.
אלא כי מישהו סוף סוף שמע אותן.
פתאום נפתחו הדלתות הראשיות.
גשם נפל אל הוילון.
יובל עמד שם, רטוב מהסערה, מזוודתו על רגליו. פניו השתנו כשמבטו עבר מהבעת הפחד של חנה, אל היד של מרגלית שעדיין לחצה בשרוולי, אליי שעמדתי שקט על המדרגות.
הוא הביט באמו.
דממה כבדה ירדה.
הגשם לחש מאחורי גבו. הבית הישן, כאילו ניגן נשימה אחת.
בשקט הזה, כל השקר שהטילה מרגלית עליו החל להתפורר.
