את כבר אינך בתי. מי הוא מאיפה הוא בא, אינני יודעת. אני מתביישת בך. הסתעי לחיק סבתא ותחיי כמו מבוגרת, קבלי אחריות על מעשייך.
דנה, שמעת? הביאו לנו שליחים לעזור בענייני המשפחה. בואי נצא הלילה למועדון? אמרה מיקה, מרוצה, והיא נמסה על הכיסא.
מיקה, מה? ומה עם יובל? האם אזריח אותו איתי? צחקה אורית.
ואם אבקש את דודה לאה? שאלה מיקה בזהירות.
אורית השאירה יד רמת קלה.
איזה דבר! היא עדיין לא יכולה לסלוח לי על הולדת הבן. היא רצתה למזגו לאדר, ואני נסעתי לעיר ללימודים. לא הצלחתי, חזרתי עם בטן מלאה. כל השנה היא הייתה כועסת עליי, רק בחודשיים האחרונים פתחה לשוחח. אז לך עם מישהו, אולי תזכי לאהבה.
מיקה נשפה משאבה.
טוב, אלך עם תמר. מחר אספר לך הכול.
אורית הוציאה את הילד לישון, ויצאה למרפסת. המוזיקה של הרחוב חדרה אל הבית. עטופה בשמלה, היא דמיינה את כולם רוקדים ומשמחים. מיקה כנראה חזרה לשים על עצמה את השמלה “הטיגריסית”. אורית חייכה בחשאי, נראתה כמו זחל טיגריס, נשקה לעצמה והלכה לישון.
בבוקר, לפני עלות השחר, רצה מיקה פנימה. ובגללי מזל רע, גם אמו של אורית הגיעה לבקר. אורית הציבה אצבע על השפתיים, אך איננה יכלה לעצור את מיקה.
איזה חבל שלא היית כאן אתמול. היו שם בחורים קטנים. אפילו אחד הליווה אותי, קוראים לו יובל. מדבר הרבה ובסחף. היום יש לי דייט, פוצצה מיקה ברוח אחת.
אמו של אורית שאלה באשמומיות:
נראה שאתה נשוי?
מיקה הרימה כתפיים.
לא בדקתי דרכון. אם כן, נזכור משהו.
היי, בחורים, מה אתם עושים? יובל הוא גבר נחמד. אח שלי שכח את האושר שלו, אבל את, מיקה, עדיין יכולה לסובב לו את הראש, קראה דודה לאה בהתלהבות.
לא, דודה לאה, מה את מדברת? למי הוא נדרש? גם לאמא שלו. אלוהים תשמרנו מה שמחה כזו! קראה מיקה.
היא חזרה אל אורית:
היה שם בחור שמרתק, לא יכולתי להסיר את העיניים. כל הבנות שלנו נדהמו. הוא עמד עם החברים ויצא לבד, אפילו לא הזמין מישהו לריקוד.
ואז קרה דבר מדהים. דודה לאה אמרה בחשיבה:
אורית, את גם תבוא למועדון. אני אשב עם יובל. אולי תפגשי מישהו רציני ואמין. יובל צריך אבא. אל תבחרי גברים נשואים, הם מריחים שמישה של יחידה. הבנת?
אורית, בתדהמה משמחתה, הנהנה ראשו. היא נזלה, נישקה את אמה וקראה:
לך כבר, זרז.
אורית, בלבושה הטוב ביותר, עמדה עם חבריה וצחוק שלם. כמה היא מתגעגעת לזמנים הפשוטים.
הנה הוא. שוב הגיע, לוחשות החברות.
אורית הסתכלה בכיוונו, רגליה רעדו. היא הסתובבה בחוזק ולחשה למיקה:
כנראה אלך הביתה. יובל כנראה בוכה בלי אותי.
היא הסתכלה בתפלאה.
אורית, למה את? הפעם הראשונה שאת יוצאת מהבית לריקוד ואת מתרוצצת הביתה? לא רק בריקוד!
אורית הכריזה בחוזק:
אצא. ובך אולי יובל יגיע. בלי אני, לא תספיגו שעמום, ופנתה אל היציאה.
בפני הדלת, מישהו תפס את ידה:
רק נדבר, נערה?
אורית ניסתה לשחרר את היד:
אני לא רוקדת.
אבל הגבר היה חזק.
העניק לי ריקוד אחד, בבקשה.
היא הסתובבה וליבה קפץ. הוא היה אותו בחור שהפך את חייה באופן בלתי הפיך. הוא לא זיהה אותה. לבה נרעד במעט והיא חייכה:
בסדר, רק פעם אחת, אני ממהר.
הוא סובב אותה בריקוד.
מתחיל לחשוב, אולי בן-זוגך מודאג?
אורית ענתה קפדנית:
אני לא נשואה.
הוא קרץ, כך שהיא נשמה נפסקה.
אם כן יש לי סיכוי? שאל במזמור.
אורית התרחקה.
אל תתיימר, והיא ברחה מהמועדון.
בדרך הביתה, היא בכתה. היא שמרה את פניו לתמיד, נחשבה כאילו נפלתי לאהבה מיידית, והוא לא זיהה אותה.
בכנסת הרכבת, היא חזרה הביתה אחרי מבחני חורף שנכשלו. הוא נסע לביקור אצל הוריו. ראה אותה עצובה וניסה להקל עליה.
קוראים לי מאימור. אימא קוראת לי “מאיקס”, בן דוד הוא “מאיה”. בחרי מה שנח לך.
אורית חייכה.
מאיה יותר מסקרנת.
הוא שלף ידו:
כמעט הכרנו. איך קוראים לך, יצור יפה?
היא חייכה:
אורית.
מאימור הנהן ברצינות:
חשבתי בדיוק כך. שם מלכותי.
היא סיפרה לו, מילה במילה, איך נפלתי במבחנים וכיצד אמה תזכיר לי זאת לשנים ארוכות.
הכיני את חורף הבא ונסה שוב, הציע מאימור.
אורית קיבלה תודה:
אמת, לא חשבתי על כך. תודה.
הוא הביט בה בחשיבה:
אין בעד מה. לא אמרו לך שהינך יפה מאוד?
אורית חיממה.
אני רגילה, אל תגזימי. אבל תודה על כך.
מאימור קרב קרוב יותר.
זה אמיתי, ולפתע נשק אותה. אורית הסתחררה. מה שבא אחר כך היה מביך ומתוק. מאימור הלך מוקדם.
אמצא אותך בטחון, השמיע.
אחר כך היא הבינה, הוא לא שאל אף פעם על כתובתו.
ולאחר זמן מה גילתה שהיא מצפה לתינוק, ואמה, בקור רוח, צעקה:
את כבר לא בתי. מי הוא ולא מאיפה? אני מתביישת בך. העבר לבית סבתא וחיי כאם מבוגרת. קבלי אחריות על מעשייך.
אורית לפני הלידה עבדה בספרייה, המשיכה עד החופשה. במרכז הלידה קיבלה מיקה קבלה. אמא לא הגיעה. רק כשחמישה חודשים עברו על יובל, לבה נחרד והיא לבשה.
לא השבט שלנו, הכריזה.
אך היא החלה להגיע לעיתים קרובות, להביא צעצועים לנכדו.
למה כל כך מוקדם? שאלה האמא. לא היה שם משהו מעניין. איך יובל?
האמא חייכה.
הילד שלך ישן. אם כבר באת, אספר לך למה הבית.
אורית סגרה את הדלת וניסתה לישון. הצלחה רק לשעת בוקר. עייפה, האכלה את בנה. יובל שיחק ולא רצה לאכול קמח.
אם לא תאכל קמח, לא תגדל כמו אביך. הוא חזק ויפה.
את מדברת עליי? משמח. וזה הילד שלי? נפץ קול מהדלת.
אורית הוציאה כף.
אתה? מאיפה? מאימור חייך.
אמרתי שאמצא אותך. לא ידעתי שהבן נולד בזמן הזה. הייתי כל כך מרוחש, שכחתי לשאול היכן אתה גר. אולי הגורל רוצה שנהיה יחד, אמר וגרר קו על פני יובל.
יובל צחק בחיוך.
בבוקר האמא מצאה את אורית שמחה וגבר זר שמחזיק את הילד על כתפו.
זה הוא? שאלה האמא.
כן חייכה אורית מאושרת.
האמא ניגשה למאימור והושיטה יד:
קוראים לי לביה גרשון. מי אתה? אבא אני אשגיח בחמיר.
מאימור לחץ את ידה ברצינות והנהן.
הבנתי.
—ואז, כשקיבלה את הילד בחיבוק חם, ידעה שהחלום המשונה הפך למציאות של אהבה ותקווה.
