«האםהיא באמתזאת, האישהציפורכמו חיה בר רודפתי־»
המילים שלהיא: «אתהטעותנעוריי» הרעישו בשערו שלהיא כמו פעמון בלילה.
הוא, יואב בןארי, ידע רק דבר אחד על עצמו: הוא נכתב צועק מרעב ופחד על סף ביתו של תינוק. אמו של הילד, ככלנראה, נותרה עם שביתות של מצפון, וכיסתה אותו במגבת חמה, חיבקה סביבו צעיף משיעור זאב, והניחה אותו ברהיט קרטון. היא לא רצתה שהקור יגרום ליואב לקפוא.
אין רושם של שם הלידה, של היכן הוא נולד, של מי הוא. אלא רק תליון כסף גדול בצורת האות «א» היה קצוץ בידי תינוקו מורשת ממאמו.
התליון לא היה ממותגים; הוא נוצר עלידי תכשיטן ידוע, חותם מלאכה על גבי כסף. חקירות השתמשו בממצא כדי לאתר את האםציפור, אך הכל הסתיים במבוי סתום. תכשיטן המיועד היה כבר בראשותו של זקנה רפואה, והספרים שלו על היצירה חסרים.
כך נרשם התינוק במוסד החינוך: יואב נעלם. כך נוצרה עוד ילדה של המדינה.
כל ילדותו של יואב עברה במוסד החינוך, במימון מלא של מדינת ישראל. הוא חפץ באהבת הורים, בחלום למצוא הורים אמיתיים אם ואבא.
אולי קרה משהו נורא, שהאמא שלי עשתה ליכך. היא תמצא אותי ותוציא אותי מכאן חשב, כמו כל שאר אחיו במצוקה.
כאשר הוא שחרר מהמוסד אל החיים הגדולים, המטפלת תלה לו על הצוואר את אותו תליון, וסיפרה לו את סיפורו.
אז אםכך, האמא רצתה שאני אחפש אותה? שאל.
אולי! או שאולי פשוט גררת את התליון מהצוואר שלה בטעות. ילדים קטנים אוהבים לתפוס דברים. התליון היה בידך, בלי שרשרת! השערה המטפלת.
המדינה העניקה לו דירת קן קטנה, משלו. הוא נרשם לתיכון טכנולוגי, סיים, והצטרף לתיקון מכוניות.
***
הפגישה עם טלילה הייתה מזל רנדומלי: הם התנגשו ראש בראש ברחוב דיזנגוף. בתחילה, רק התנגשות, והספריות האופנה של טלילה נפרצו מידיה, ולאחר מכן הפכו לראשונות, כשהוא רץ לאסוף את הפזורים אחרי חוסר המיומנות שלו.
המכה הייתה כה עזה ששניהם רוקדים בעיניים, זרחו ניצוצות, והדמעות נחלצו. הם נשארו במרכז ההמון, אנשים חצו סביבם, והם חייכו דרך הדמעות. ברגע ההוא יואב הרגיש שהוא נפל באהבה אחת לנצח.
אני חייב לתקן את חטאי! בואי נשב יחד בקפה! הציע.
טלילה, מפתעה, קיבלה את ההצעה בקלילות, ראתה בו חמוד חסר דב, כמעט קרוב לבן משפחתה.
את יודעת, יואב! יש לי תחושה שאני מכירה אותך כל חיי! אמרה אחרי חמש דקות של היכרות.
אי אפשר להאמין! גם אני מרגיש כך!
הזוג החל לראות אחד את השני כל הרגע, מתקשרים, משוחחים, מרגישים את נוכחותו של השני. כאשר יואב נחתך או נפגע בעבודה, טלילה מיד מתקשרת שואלת אם קרה משהו.
אתהזה אני! ואניזה אתה! אני מרגיש שאתה גורלי! אמר יואב. חבל שלא אוכל להציג אותך להורים שלי בתור כלה! אין לי הורים.
טוֹב, יש לי אותך! ואני בטוחה שאתה תתאים להוריי.
***
מה זה הבןהחביב מהבית החינוכי?? את משוגעת? הם כולם קשים, לא משולבים! קראה בת נרגשת, לידה של טלילה, רבהאם רות, ונפלה בכסא עור.
אמא, יואב בןחביב, בחור שמח! לא אפשרי לשפוט כולם באותו קו! למה את מתנהגת כך? ניסה טלילה להגן עליו.
נכון, בתי! לפני שמסכמים על מישהו, צריך לראותו ולדבר איתו! תביאי אותו, נדבר ונתחיל להבין מה הוא נושם. אז נחליט אם נגע בלבנו. הצטרף אביה, יוסי רומאנו, קצין משאבי אנוש.
ואנה! אנחנו לא מגדלים את הבת כדי שתתחתן עם אדם ללא שושלת! אם אביו של הבחור אינו מוסרי? קראה רות בתסכול.
רק כשנראה אותו, נברר הכל! חייך יוסי.
רות לא חתרה עוד, והלכה לחדרה, חומה בדלתות.
יוסי רימז בטעות לטלילה:
אין בעיה, בת, נצא מהקושי!
תודה, אבא! נשקה טלילה את אביה בחיוך. אז מזמינה את יואב לביקור שבת!
כמובן! רוצה לדעת למי היא כל כך מאוהבת בת שלי.
***
ביום המוקצב, יואב, מטופף ואלגנטי, עם שני זרורים (אחד לטלילה, אחד לְאָבָיה של רות), ועוגה, עמד על סף דירתה של טלילה.
טלילה, זוהרת, הובילה אותו למטבח.
אמא, אבא, הכירו: זה יואב שלי!
האב חיבק, רות קיבלה את הפרחים והכאיבו לפתע, כאילו קול דיבור נעלם. אחרי כמה רגעים חזרה אל מצבה, הזמינה כולם לשולחן.
סליחה, פשוט התפלאתי מעט.
בארוחת הצהריים, היא שאלה:
יואב, יש לך תליון מעניין. נראה שזה לא מוצר המוני.
זה הזיכרון היחיד לאמא. כשמצאו אותי במוסד, אחזתי בו בחוזקה.
רות לא דיברה כלל עד סוף הערב, רק סחפה אפונה ירוקה במזלג.
יוסי מצא את החתן העתידי חביב: שניהם אהבו כדורגל, סקי, דיג.
בחור נהדר! אמר.
איזה נהדר? אין לו חינוך, תכונה, הוא חצוף קראה רות באלימות.
לורה, מה קורה? שמעת משהו?! שאל יוסי.
רות נחרצה.
את חייבת להתגרש ממנו! מייד!
היא נעלמה לחדר.
***
מה לעשות! מה לעשות!״ החשבות של רות קפצו במוח. היא הרימה דמעות על תמונה שחבויה בין דלתות ספרייה זכוכית. בתמונה שחורלבן, היא עצמה מציגה בגאווה, ועולה על צוארה תליהאוד כמו של יואב.
לא איבדתי אותו אז! הוא פשוט גרר אותו! חשבה.
היא לקחה את התמונה, החביאה בכיס:
אל תתנו ליוסי ולטלילה לראות אותה! צריך לחשוב!
לא ישנה כל הלילה. הפתרון היחיד שבא ליבה לבקש מיואב לעזוב את העיר לתמיד.
ילדי, סלחי לי, עשיתי טעות אתמול! רוצה להתנצל מול יואב! תתני לי את המספר שלו?
טלילה, שלא חשבה על כך, שלחה אבא מספר של יואב.
רות, לבד בבית, חייגה מיד:
יואב, שלום! אפשר לבוא היום? בעוד שעה?
בבקשה! אגיע.
שעה אחרי, יואב ניצב בפתח דירתה של טלילה, רות נפתחה נראתה חולה ובוכה.
צריך לדבר! קראה בקצרה והזמינה אותו לחדר.
יואב, עליך להתגרש מטלילה. זו הסוד שלי. נשבע עכשיו, שלא תדע זאת ההורים שלנו.
בסדר, נשבע! קרא יואב, ישב על קצה הספה, רגליו רוטטות מהתחושה הרעה.
יואב, טלילה היא אחותך! הכריזה רות, הציגה לפניו תמונה של חזה עם תליון.
אמא? שאל יואב במופת, עיניו דמעות. והאב?
רות נידרה:
לא, יוסי רומאנו אינו אביך. אני הייתה אהובה עם ונה. ואז הוא הצטרף לאקדמיה הצבאית. הייתי צעירה וחסרת משקל. הוא נפל עלי, ואני הרכבתי את הילד, נשלחתי לבת של סבתא, סיפרתי שהילד נולד מת, ואז החזרתי אותך למוסד. כמה חודשים אחרי זה נישאתי ליוסי.
ומה איתי, אמא? יואב הרגיש דמעות.
אתה טעות נעוריי. אינך יכול להרוס את מה שבניתי במאבק! נולדת ללא בקשה, והיום נחתת כשאף אחד לא חיכה לך! נעל! תפסיק להפריע למשפחתי!
יואב נעמד, נבוך.
האםזה באמת האישהציפורכמו חיה רודפת
המילים: אתהטעותנעוריי הדהדו באוזניו.
יואב נשף עמוק, קם מהספה:
להתראות, רות! לא אגלה סוד.
אבל אספר לכל האבא! נשמע קול.
יואב ורות רעדו מהפתעה; בפתח, חומה, עומדת טלילה, ידיים חיבקו חזה, מביטה בזעם.
תמיד חשבתי אותך אישה טובה, אבל אתאמאזיון! משחתי אמיתית!
***
סליחה, אחותי! אמר יואב, קודר ראשו, מבט ארגז, דמעות.
הוא רץ למקום שבו מבטו נמשך. רגיש כמו בועת אוויר מתפוצצת, מתפרק לחלקיקים ונעלם.
בימים הבאים הוא נרשם לחיל וכיבש במקום חם.
יוסי וטלילה הגיעו לפרידה. יוסי חיבק אותו בחוזקה, גבר, על הכתף.
תשאר חזק, בןי! אנחנו המשפחה שלך, נחזור למראה!
טלילה, אחיו, לחשה לאוזנו:
חזור, אחי, אנחנו אוהבים אותך.
בפנים של יואב חיממו, למרות שאין לו אם, הוא מצא אבא ואחות. חבל רק שהאהבה לטלילה הייתה עמוקה יותר מאשר לאחות.
רות נשארה לבד. יוסי נפרד ממנה, אמר שלא ציפה למעשה זוועתי כזה.
והיא המשיכה להאשים על כל דבר יואב, שתמיד מביא קרן שלאיחור.
(הסיפור הסתיים.)בבוקר שקט, אחרי שהשמש זרחה מעל הגג המלא פיסות של שלג עיצובי, יואב מצא בחלון קופסה קטנה שעוטפת רשת דקיקה תולדה של אותה האישהציפור שמרכזה ריח של אפונה ולבנה. הוא פתח אותה בעדינות, וגילה מפה ישנה, ציור של עץ שורשיו נמתחים אל תוך ים של כוכבים. במרכז העץ היה חותם זהה לתליון שגרר מילדותו, והכתובת למטה חרטה: לכל ילד שמחפש את שורשיו, דרכו מתחילה מהאהבה הפשוטה ביותר.
בזמן שהקרן של האור נגעה בציור, קולות של זיכרונות ילדותו נפרצו בחזקה צחוק של אמו, ריח של מרק חורף, והקול הרך של רות כשהיא שרה לו מנגינה ישנה על ברכת הלילה. יואב הבין שהחיפוש שלו לא היה אחר האמת החיצונית, אלא אחר השקט הפנימי שהשאירו לו האנשים שהאמינו בו, גם אם לעיתים נראו כקירות קרים.
הוא החליט לחזור אל ביתו, לא רק כדי לחבק את טלילה ואביו, אלא כדי להציע שלום לרות. הוא מצא אותה בחלון הישן של הבית, מביטה בחוץ כשעלים נופלים באיטיות. במבטו הוא ראה לא רק את הכאב, אלא גם את התקווה שממתינה להתעורר.
ר רות, הוא אמר ברגש שמרקיד קולות של עבר ועתיד, היום אני מביא איתי את האמת, אבל גם את הסליחה. לא נוכל לשנות מה שקרה, אך נוכל לבנות משהו חדש מתוך האש שהדליקה אותנו.
רות הסתכלה בו, והדמעה שזזה בעיניה לא הייתה דמעה של כעס, אלא של הקלה. היא נגעת בתליון שהפעם הוא היה תלוי על שרשרת שהיא חיבלה לעצמה, והניחה אותו על חזה יואב. ברגע הזה, האוויר התפשט בניחוח של פרחים ולחישה של ציפורים, כאילו האישהציפור עצמה נחתה מהשמיים והביטה עליהם באהבה.
הקול של האישהציפור חזר אליהם, לא במילים, אלא במנגינה של כנפיים מרקדות, והזכיר לכולם שהחיים הם מסע של חיפוש, של אובדן ושל מציאה. יואב, טלילה, יוסי, רות כולם חיבקו זה את זה, והבינו שמעגל של חוסרהבנה יכול להסתיים בריקוד של קבלה ושלום.
באותו ערב, אחרי שהשמש שקעה, הם ישבו סביב השולחן הישן, חלקו לחם ועוגה, ותחלקו סיפורים שלא נשמעו לפני כן. קול צחוק של ילד קטן נשמע ברקע קולה של העתיד שנולד מתוך השורשים שהחלו להסתיים במתנה של אהבה ופתיחות.
כך, כשהאור של הלילה נצנץ על החלון, יואב חשב לעצמו: ״אולי הכל היה צריך להוביל לרגע הזה, שבו כל החלקים של חיי נופלים יחד למפה אחת, והציפור בחלום שלי סוף סוף חזרה לביתה.
