יום שלישי, 5 במאי
היום אני מתעד במילים את הסיפור שהתרחש בבית של אמי, גלי, אחרי שחרורה מהתעסקויות העבודה.
הייתה לי אם, גלי, שבעים ברוב, שעבדה שלושים וחמש שנה במפעל כספרית. אחרי פרישה, היא חייתה את החיים האיטיים: קפה בבוקר, ספרים, ואין שום דחיפות. החודשים הראשונים של הפנסיה עברו בנחת, היא קמה מתי שבחורה, מתעכבת לארוחת בוקר שלמה, צופה בטלוויזיה.
הקניות נעשו בשעת שעת של חנות שאין בה תורים אחרי ארבעים שנה, תחושה של הצלחה.
בוקר שבת אחת, רונית, בתה, חייגה אליי:
אמא, צריך לדבר ברצינות.
מה קרה? השתוללה אני, מודאג. מריקה בסדר?
הכל טוב עם מריקה. אני מגיעה, אספר לך. אל תדאגי!
המשפט הזה גרם לי לחשוש יותר. כשמישהו אומר אל תדאגי, תמיד יש משהו שמדאיג.
שעה אחר כך, רונית ישבה במטבח ומלטפת בטנה שהפכה לעגולה. שלושים ושתיים, הילדה השנייה צומחת, והיא עדיין לא נישאה לאברהם האהוב שלה.
היא גרה איתו כבר ארבע שנים, מריקה גדלה, אך אישיות נישואין נחשבת להם כמעט לא רלוונטית.
אמא, יש לנו בעיה עם השכירות, התחילה היא, תוך כדי משיכה של ידית הקפה הבעלים מעלה את השכירות ב2000 ש״ח נוספים. אנו מתקשים עם התשלום הקיים וכעת צריך עוד.
גלי הנהנה בחמלה. היא ידעה שהצעירים מתמודדים עם קושי. אברהם עובד זמני: היום פועל קבלן, מחר מסיע, אחרי מחר שומר במתקן. רונית בחופשת לידה, בקרוב תכנס לחופשת לידה שנייה.
חשבנו לעזוב למקום זול יותר, המשיכה היא, אבל אף אחד לא רוצה להוציא את הילדה מהבית.
ומה אתם מתכננים? שאלתי, מרגיש שהקונספט יוביל למשהו מסובך.
ולכן אני באה אליך, רונית משכה קצה של הסוודר, האם נוכל לשהות אצלך זמנית, עד שנחסוך ונקבל משכנתא?
גלי הרימה כוס תה. הדירה שלנו בת ארבעה חדרים כבר צפופה, והוספת משפחה שלמה עם תינוקת ועוד אחת שמגיעה תהיה אתגר.
רונית, איך נוכל להכניס את כולנו? יש לי רק שני חדרים קטנים.
נסתדר, אמרה רונית בביטחון. כיום משלם אנחנו 13000 שכירות, תדמיני ש150000 לשנה. אם נחסוך, אפשר לשים פקד ראשוני על משכנתא.
דמיינתי את האוירה: אברהם משוטט במרפסות, מדבר בטלפון בקול רם. מריקה בוכה, הצעצועים מבולבלים בכל פינה, סרטים במקסימום קול. רונית דורשת תשומת לב מיוחדת ובקשות מתמידות.
איפה מריקה תישן? שאלתי מנסה למצוא פיתרון הגיוני.
בחדר הגדול נכניס מיטת תינוק, ואת תתיישבי בחדר הקטן. אין צורך במרחב ספה, טלוויזיה, זה מספק.
רונית, רק שהחזרתי משכורת, רציתי קצת שקט, נגמרתי, אחרי ארבעים שנות עבודה, נמאס לי.
רונית נשפה כאילו מילה שלי נבדחה:
אמא, למה את רוצה שקט בגיל שישים? את עדיין בריאה, וניתן לתמוך בנכדים.
זה הרגיש כמו האשמה: אחרים עושים יותר, את חסרת ערך.
ויש לך גם חצר קיץ, המשיכה, הבית שם תמיד מסודר, אוורירי, אפשר לגדל ירקות, עגבניות, מה שיועיל לבריאות לפי רופאים.
חצר קיץ? קראתי בתדהמה, לא מאמינה.
כן, בית עם גינה, אוויר צח, שקט למתבגר.
הקול שלי קפא. החצר נמצאת שלושים קילומטרים מהעיר, והאוטובוס מגיע רק בבוקר ובערב.
רונית, בחורף קר שם, צריך חימום עצים, ניסיתי לשכנע.
את חיית בכפר, כל חייך היה כך, ענתה. בקיץ, שמי פירות, פטריות ביער.
היא השמיעה כאילו מציעה נופש יוקרתי, ולא מעבר למקום בלי נוחות.
מה אם ארצה רופא? אפטרה? חנות מכולת?
לא תצטרכי לנסוע כל יום, חצי שנה לבדיקה מספיק! אפשר לקנות מצרכים בגדול ולשמור במקפיא הגדול שלך.
איך אפגוש את החברות?
בטלפון, או שיבואו לביקור בחצר, נצלול שוכבי ברביקיו.
השתקפתי על ההצעה: האם היא באמת רוצה שהייתי “קצרה” בחיי? האם היא מתכוונת להפוך ל”חולצת פטיש” של ביתנו?
כמה זמן אתם רוצים לשהות?
לפחות שנה, אולי שנה וחצי.
שנה או שנה וחצי! לשהות במקלט של שני חדרים עם ארבעה מבוגרים וילדים.
מה אומר אברהם?
הוא תומך! קראה רונית. הוא אומר שזו תהיה בריחה מהמתח בעיר.
הוא אפילו הציע לשים אנטנת טלוויזיה לוויינית, כדי שיהיו יותר ערוצים.
דמיינתי את אברהם מרגיע אותי, משטיח על הספה האהובה שלי, ומציע אנטנה, כאילו הוא האור של היום.
תחשבי על זה, המשיכה רונית, מה לעשות בכביש שני חדרים לבד? אין שום תועלת, אבל אנחנו נשתכן, נחסוך ונתקומם.
מתי תזוזו?
כבר מחר, אין הרבה חפצים. אנחנו צריכים לצאת עד סוף החודש, אחרת המארחת שלנו תמצא דיירים חדשים.
מלאתי לעצמי עוד כוס תה ביד רועדת. רונית ציפתה בי, קוראת בעיניה: מה תאמרי, אם אסיר לבקשה של בתי?.
רונית, מה אם הקשר ביניכם יסתיים? אתם לא נשואים רשמית.
לא משנה, יש לנו ילד משותף, אנחנו חיים יחד כבר ארבע שנים. נישואין לא ישנו שום דבר.
ואם נפרד?
לא נפרד, הכריזה בביטחון. ובכל מקרה, הדירה שלך נותרת שלך.
הדבר נשמע לא משכנע. ידעתי את אברהם הוא משמש כעובד זמני, היום כאן, מחר שם. הוא משנה עבודה כל חצי שנה, וחברים גם.
רונית, אני רק שוחררת מהפנסיה, רציתי קצת שלווה.
מה המשמעות של שלווה בגיל ששעים? חרה רונית, נמשכת על חובתה. זה מצוות לחזק את הילדים והנכדים!
היא שיחקה ברגשותיי, וההתנגדות שלי נמסה.
ומה אם אומר לא? אם לא אוכל לקבל אתכן?
רונית השתשתה, נשפה בכבדות והניחה ידיים על בטנה:
אמא, לא יודעת מה יקרה, אבל זה יכאב לי מאוד. תחושה של פגיעה כשאמא דוחה בתה ברגע קושי.
הייתה זו איום מרומם: פגיעה יחסי אם יפגעו ברגשות המשפחה.
דמיינתי את רונית מספרת לכל השכנים: תאמינו, אמי דחתה את בתה!.
ובכן, מה נעשה? היא בכי. עם שני ילדים וללא כסף. אברהם מציע ללכת לבית אמו, אבל יש לה חדר יחיד והיא לא מכבדת אותנו.
הייתי מודע לאמא של אברהם אישה קיצונית. רונית שם לא תוכל לשאת.
תעזרי לנו! בקשה רונית. רק שנה! נלך לחוף, לא נפריע לך.
וכמה פעמים אוכל לבקר?
אולי בסופי שבוע, לקנות מצרכים, לפגוש חברות, ובשאר שקט. אידיאלי לאישה מבוגרת.
בסופו של דבר הסכמתי, אך רק לשנה שלמה, ולא יותר, עם תנאי חיסכון וחיפוש דיור קבוע.
רונית חיבקה אותי בחום:
תודה, אמא! את הכי טובה! ננהל את הבית, נשתמש במקורות!
ובחצר, כשהאמא רוצה, תבקר, הוספתי. תנאי שלי.
כך עברו שבועות, עוברים למגורים. אברהם סידר את הדברים בארון. מאיה רצה בחדרים, חקרו את הסביבה. רונית ניהלה את התהליך, קבעה איפה מה לשים.
אני עמדתי במרכז הבלגן, אספתי תיק לחצר, מרגיש כמו נשלח מחוץ לביתי.
החודשים הראשונים גיהינום. אברהם למד למקם את עצמו: טלוויזיה בעוצמה גבוהה, שיחות בטלפון 24/7, משקאות אנרגיה במקרר, חלבונים על המדפים.
רונית דרשה תשומת לב מיוחדת חם, קר, מוזיקה רועשת. מאיה בוכה בלילות, צעצועים פזורים, סרטים רצים מהשחר עד הלילה.
אני באתי לעיר פעם בשבוע לקנות מצרכים ותרופות, וראיתי את הבית מתמלא כאילו הוא שוקל. המטבח מלא בכלים בלתי מרוחצים, בחדר האמבטיה נמתחים חבילות בגדי תינוק וגרביים של אברהם. הספה האהובה שלי מכוסה כתמים וקישוטים של עוגיות.
רונית, ניקיון? שאלתי.
מתי? השיבה בכעס. הילד קטן, אני עסוקה. אברהם עייף מהעבודה, צריך מנוחה בערב.
אני יכולה לעזור בעיר.
לא צריך, נצליח לבד. אחרי תינוק, נסיים את זה.
אחרי לא הגיע אף פעם. אני ניגרתי כלים, שאבתי אבק, ניגבתי, אך ברגע הבא חזרו הלחצים.
בחוץ, בחצר, הרגשתי נידח. שלושים קילומטרים מהעיר, חנות מרקט רק שלושה קילומטרים, אוטובוס פעמיים ביום. השכנים תוהים:
גליה, למה את כאן שנה שלמה? יש לך דירה בעיר.
הבת עם המשפחה גרה כאן זמנית, אמרתי. חוסכים למגרש משלהם.
אה, זה מצוין, לעזור לצעירים.
החורף בחצר היה קשה: עצים נגמרו מהר, מים חיממו על הכיריים. הרגשתי כמו אסור על קצה העולם.
חצי שנה עברו, רונית נולדה בבתו של דן. קיוויתי שהם ימשיכו לחפש דירה, אך כשביקרתי בעיר לראות את הילד החדש, היא אמרה:
לא נוכל למצוא דירה עם שני ילדים וילד חמוד. נשאר עוד שנה?
הבנתי שהשנה הפכה לשנתיים, והשנתיים לשנת שלוש.
היא תבלה את ימי הפנסיה בחצר נטושה? חשבתי.
הקצינייה נדרשה לשחרר אותם עם משטרה, כי הם סירבו לעזוב. כל המילים היו קשות, קולות זעם ואיומים.
אבל כבר לא אכפת לי, כי ההסכם היה לשנה וקיימתי אותו. האם זה מבושם? כמו האמרה: איפה שהחזה מתפח, כך מתעוררת השינה.
היום, אחרי כל זה, אני מבין שהקשר המשפחתי הוא שיקול שצריך לשקול בקפידה, ולזכור שגם לזקנים מגיע שלווה לפני שיחפצו לשאת את משאולת אחרים.
**לקח:** כשעוזרים לבני משפחה, חשוב לשמור על הגבול האישי ולזכור שלכל אחד מגיעות גם שלוות וטיפול בעצמו.
