סבלני, חמודה! את עכשיו במשפחה אחרת, וצריך להתאים למנהגים שלהם. הלכת להתחתן, לא באת לבקר.
איזה מנהגים, אמא? הכול פה משוגע! במיוחד החמות! היא שונאת אותי, זה ברור!
אי פעם שמעת על חמות שדומות?
הוא מתרוצץ! מתרוצץ! בא לי! קרתה שושנה, אם של בני, עומדת באמצע המטבח, פניה אדומות מזעם והעיניים בוערות זעם. אם הבעל מתרוצץ, אז האישה אשמה. מה אתה מצפה ממני להסביר?
החמות הייתה בטירוף. צעקה על ביתה, רות, כאילו היא משוגעת. כל זה בגלל שרתה חשדה את בעלה, בני, בנאמנות.
רות, צעירה רכה עם עיניים גדולות ותמימות, נשענה לקיר וניסתה להרגיע את האישה הזועמת.
שושנה, זה לא סביר. יש לו משפחה, ילדים… רצתה רות להגן על עצמה, אבל החמות קלטה אותה מיד, משחררת יד כאילו תולעת מעיקה.
זה מה שאתה קורא משפחה? או שהילד שלך שלא מרשה לנו, הוא? חייכה חמות בזלזול. החינוך שלך, בין היתר!
איזה חינוך, שושנה? ליאור רק בן שנה. הוא עדיין קטן מאוד, חתרה רות בקול רך.
קטן? נחרכה האישה. אצל יעקב נוֹכֵד אפילו יותר קטן. הוא מתרוץ ולא מתבגר, כמו… היא ניתנה באצבע לכיוון חדר הילדים.
הוא בכלל נוֹכֵד שלכם החלה רות, קולה רועד. וילדים מרגישים אנשים רעים. אולי זו הסיבה שהוא לא רוצה לבוא אליכם.
אנחנו רעים? קראה החמות בקול רם. איפה את גרה, על חינם? מי נותן לך מזון? של מי הכסף? לא תודה!
רות כבר לא רצתה להילחם עם חמותה הסוררת. היא כבר אלף פעמים ביקשה מבני שיבחר לגור בנפרד מהוריו, אבל בני, בנים שמרום, לא ראה צורך במשהו כזה.
הוא אהב לגור אצל ההורים. הוא הרגיש שם כמו בתוך חיק ישו. הוא הלך לעבודה בנחת, וכל הבעיות הביתיות נפתרו על ידי הזקנים כביסה, ניקיון, בישול. זה לא חיים, זה אגדה!
מול זאת, חמות רות ניסתה לבקר בכל שיטה. בתחילה רות ניסתה ליזום קשר עם חמותה, עזרה בבית, תמכה בכל, אפילו הקשיבה לתלונות הבלתי נגמרות על החיים והשכנים. אבל אחרי זמן מה הבינה שהמזילון נמאס לה.
לא משנה כמה היא הייתה נדיבה ושירותית, היא עדיין לא אהבה את חמותה ולא נסתה להסתיר זאת.
הבאת לביתי בת חולה, כאילו אין נערות טובות, סיפרה שושנה לשכנה, בזמן שרות אספה צעצועים שמפוזרים על הרצפה.
אפילו לכפר אחר היא הייתה מגיעה! היו לנו סבתות חזקות יותר, יותר עובדות וחכמות.
לא תומרי! חייכה השכנה, המרקחת מקומית, “מאיה”, שכבר גררה את כל השמועות של הכפר.
אני מבינה, אם רק תוכלי לעשות משהו. אבל את, שושנה, כבר אמרת שהידיים שלך לא מהן. לא תוכל לתקן כלום.
אתה לא מבינה כמה! אין לה סמכות להאמין לה. או שהיא תאבד, או תשבור. והילד שלה… לא נראה טוב.
אצל יעקב, הילד הוא אחר לגמרי. רגוע, חכם. אבל כאן הוא מתרוץ ותוקף. זה ברור שהגנים אינם מתאימים.
כשהחיים הפכו לבלתי נסבלים, רות חייגה לאמא בכפר הסמוך, מתלוננת ובוכה, והאם ענתה:
סבלני, יקירה! עכשיו את במשפחה אחרת, צריך לכבד את המנהגים. הלכת להתחתן, לא באת לבקר.
איזה מנהגים, אמא? כולם כאן משוגעים! במיוחד החמות! היא שונאת אותי, זה ברור!
אי פעם שמעת על חמות טובה? כולנו עברנו את זה, ואת גם תצטרכי. העיקר אל תראי כמה זה כבד עליך. סבלני.
רות ידעה שאמא שלה לא תספיק, ולכן היא איימה להתקשר לאביה.
תתחרט על אביך! נבהלה האמא. אתה יודע שיש לו תנאי משועבד. צעד אחד ושקול אותו בכלא!
רות ידעה זאת. היא ידעה שהאב שלה, מיכאל, אוהב את בתו היחידה מאוד. הוא קיבל תנאי משוער על עבירה שעשה כשהוא נגיד קנה בחנות המקומית.
היא ידעה שהאב לא ישתתק אם יגלה איך מתייחסים לבתו האהובה במשפחה אחרת. הוא היה אדם חם מאוד.
טוב, לא אגיד לאביי, אמרה רות. אבל אם הם ימשיכו כך עם החמות, לא אדע מה לעשות.
הכל יסתדר, בתי, חזרה האמא, מנסה להרגיע. עוד שבועיים ולא תזכרי את השיחה הזאת.
רות רצתה לשכוח, אבל הקשר עם החמות רק התחזק. שושנה נראתה כאילו כל דבר הוא אשמת רות, כאילו היא האחראית לכל הצרות. אפילו בעלה, יאיר, אדם מבוגר ועייף, לא יכל להתמודד.
למה את צועקת על הילדה כל הזמן? בבוקר אחד, כשהסערה הגיעה לשיא, יאיר ניסה להכניס שקט. היא תברח מאיתנו! ותעשה נכון!
אני אלך! קראה שושנה, מכוונת את כעסה על יאיר. אתן על כל שקל שהוציאנו כל השנים! ואקח את הילד שלה, כדי שלא יגדל במשפחה כזאת!
רות ידעה שהחמות מדברת שטויות, אבל היא עדיין פחדה. היא עדיין אהבה את בני.
השמועות על כך שבני מתגנב לחמישה עם האקסית שלו, קמרה, היו רק שמועות כפריות שצפויות על ידי חמות כמו שושנה והסתובבות בכפר.
לא נודע כמה עוד יימשכו ההתעללות של החמות אם לא היה לה לשון ארוכה. יום אחד, אחרי ניצחון קטן מעל רות, היא סיפרה לחברה הטובה שלה, מרת “מאיה”.
וכמו תמיד, היא הוסיפה משהו חדש, קשטה, ואז סיפרה לחבר אחר, ובסופו של דבר, הסיפור על “הנכדה המפונקת” והחמות הקשוחה הגיע לאביה של רות.
האב, אדם קשוח, גבוה כמעט שני מטר, כתפיו רחבות, לא היה חזק במיוחד. הוא לקח גרזן שעד לפני כמה דקות חצץ עצים, בלי להסיר את המכנסיים העובדים, ישב על אופנוע “קווינזה” שלו, ולא אמר דבר לאשתו, ונסע לכפר הסמוך להציל את בתו משפל.
באותו רגע, בבית של שושנה פרץ שערוריה אמיתית. האמא הצעירה השאירה את הילד וונה, בן חודשי שלושה, על ספה צהובה-כתומה חדישה כדי לרוץ אחרי חיתול חדש. כאשר חזרה, מצאה כתם חום קטן מתחת לילד. בעיני החמות הכתם הלך והתרחב כמו חור שחור שרוצה לבלוע את כל הדירה.
היא הופיעה פתאום כמו סערה, והחלה לצעוק על רות בלב שלם.
הרסתי את הספה! האהובה שלי! אתה יודע כמה זה עלה? הייתי קוטעת לך את היד ואז אשחט את החוטים כדי שלא תתפוס!
אסדר הכל. אנקה את כל, ניסה רות להרגיע, ידיה רועדות והחזיקה מטלית.
מה תנקי? היא חדשה! איך את יודעת? אף פעם לא קניתי דבר בכספי!
ואתן כאילו קניתן? קראה רות, ובאותו רגע היא נעזה לבקר את החמות על כל החיים שהיא חיה על גב בעלה.
תסתכלי עלי! אין לך מה לומר לחמות! פניה של שושנה האדימו.
תנגבי את הכתם ואז הלכי עם הבן שלך! תחיי איתי כאן ותתעלמי עד שתרגישי איך להתנהג בכבוד!
רות, דומעת, ניסתה לגרד את הכתם. הכתם חום על הבד הצהוב-כתום לא נכנע, כאילו צוחק על חוסר האונים שלה. וונה, הקטן, צעק בקול רם, בכי שלו הגביר את המתח בבית.
שושנה המשיכה לזרוק קללות ובקשות אל רות, ולא שמעה את אישה זר שהופיעה בדלת. זה היה אביה של רות, מיכאל. הוא עמד שם כמו מרחב, ידו מצמידה בחוזקה את ידית הגרזן.
בזמן מסויים, שושנה הרגישה נוכחות, והפנתה את מבטה על הכלי.
היא ידעה כמה מיכאל חם, והיא ידעה על תנאי השחרור שלו. פחדה מיד.
היי, מיכאל! אני רק מנסה לגדל את רות… אמרה שושנה, משחזרת את המצב.
שמעת איך היא מגודלת? טען מיכאל בקול עמוק, נכנס לחדר בנעלי בית.
הוא הרים את הגרזן מעל ראשו, גרם לשושנה לקפוץ ולסורב. במקום להכות, הוא הניח את הגרזן על הכתף, והושיט את ידו לרות.
בואי, רות, אין לך כאן מקום, אמר הוא והוציא אותה החוצה.
חכה, חותן! קראה שושנה, מתאוששת משגר הראשון, מנסה לחזור לשליטה. מה אומרת לבני שלי?
שהבן שלי יגיע אלי בעצמו, עם האישה שלו. נדבר, גברים, אמר מיכאל במבט קר, שמדבר יותר מכל מילה.
מיכאל לקח את רות וונעה, והחזרו הביתה. ביאר לבני לא היה מוכן לבוא לקחת את אשתו וילדו, חשש מהתנגשות עם החותן. אבל אחרי הרבה משא ומתן, הוא קיבל את ההבטחה של מיכאל.
מיכאל חיזק את ידו של בני, והבן הרגיש שהשיחה חשובה ויש להתקיים.
מאותו היום, שושנה נזהרה מרות ונכדה. היא לא דיברה איתם יותר, אפילו לא נסתה בברכה כשפגשו ברחוב.
בני ורות חיו בנפרד. הכל היה בהרמוניה והבנה. אולי זה בזכות העצת החותן, אולי זאת הייתה אהבה אמיתית…
