אמא, אבא, שלום, ביקשתם שנבוא, מה קרה? נעמה עם בעלה אלון נכנסו פתאום לדירת ההורים.
באמת זה קרה כבר מזמן. אמא חלתה, הייתה מחלתה קשה, שלב שני
אמא עברה טיפול כימותרפיה, אחרי כן קרינתיות. הייתה לה הרמיסיה והשיער כבר במעט חזר לצמוח. אבל, כמו שנראה, היה מוקדם מדי לשמח המצב של אמא התדרדר שוב.
נעמה, אלון, ערב טוב, תיכנסו, חנה, חיוורת ורזה כמו ילדה, קראה.
בנים, שבו, שבו לשבת. יש לנו בקשה קצת מיוחדת, תשתמעו לאמא, דוד, שנראה מבולבל קצת, הוסיף.
נעמה ואלון עברו למפגש ונחתו על הספה, מביטים באמא בציפייה. יעל נשפה, הסתכלה על בנו ברק, כאילו מחפשת תמיכה.
נעמה, אלון, אל תתפלאו, יש לי בקשה די מוזרה. בעצם אנחנו מבקשים מאוד.
אמצו לנו ילד, בבקשה! לא נוכל לגדול יותר, ויש גם סיבות אחרות.
השתקה של שנייה חלפה.
הבת הראשונה פרצה בדברים:
אמא, אני חושבת שתתפלאי, אנחנו מתכננים כבר זמן רב, אבל פחדנו לומר. אלון ואני רוצים בן, וכבר יש לנו שתי נכדות הילדות שלך ושל אבא.
אין שום ערובה שהילד השלישי יהיה בן. אבל זה לא רק זה, הבריאות כבר לא זהה, הקֵשׁ נותר קיסרי. הרופאים לא ממלצים על לידה נוספת. במחשבותינו חשבנו אולי לאמץ ילד יתום, בן.
להביא לבית שלנו ילד קטן ומתוק. ואז את, אימא, אומרת לנו אותו. מאיפה הגיעו לך המחשבות האלה?
נעמה, אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, יעל נגעה ברגישות בשערות החדשות שעל גבה, המצב פשוט שהתחלתי להרגיש יותר גרוע.
ואז נכנסה לחיי חברה ישנה, דודה נועה מהעבודה הישנה, זוכרת? הייתה לה נגעת על העין שהסתירה כמעט את העין כולה.
היא פחדה שצריך להסיר אותה, שיכולה להתהפך למשהו רע. אבל נועה באה אליי הנגעת נעלמה, היא נראית נהדרת.
היא נסעה לבקר את סבתא רונית בכפר, והתחילה לדבר איתה. נועה הצטרפה אליי, הלכנו לבקר את רונית, היא מבקרת מבתי עיר שונים, עוזרת להרבה.
חשבתי, מה מפסידתי, ויצאנו לשם.
נעמה ואלון הקשיבו לסיפור של אמא, נשאו נשימה עמוקה, אבל לא ממש הבינו לאן היא מובילה.
טוב, ילדים, המשיכה יעל, סבתא רונית שאלה אותי שאלה מוזרה האם יש לי בן?
שמעתי שסבתא רונית, כששמעה שיש לי רק בת אחת נעמה ושתי נכדות אהובות מרים וטלי, חזרה ושאלה ומה קרה לבת?
הפתעתי, כי אף אחד חוץ מאמא ובעלי לא ידע על הפלה במועד מאוחר. היה אמור להיות לנו בן ראשון, נשמה, למי שנקרא נעמה.
אבל הוא לא שרד, יעל משכה את קצוות חולצתה בעצמותיה.
ומה הלאה? שאלה נעמה בעיניים גדולות.
אחרי זה, מה שסבתא רונית אמרה אימץ בן. היא חזרה, הלכה, ועיניי מלאו דמעות כאילו אשמה על כך שלא הצלחתי לשמור על הילד הראשון.
ועכשיו צריך לתת לחבר צעיר אחר חום ואהבה, כדי לשקם את האיזון שנפגע.
וכששמעתי, הבנתי שזה רצון אמיתי שלי. לי ולדוד יש אפשרות להעניק לתינוק חום, אהבה וכל מה שהוא צריך!
ולא בשביל ההחלמה שלנו. פשוט רציתי להציל חיים, למנוע יתמות ובדידות לילד קטן. אתם מבינים אותי?
אמא, מבינה אותך ותומכת בכולך, נעמה בכתות זרחה, בואי נעשה זאת!
נעמה ואלון כבר דיברו מראש עם מנהלי מוסד האימוץ, והם הזמינו אותנו לראות את הילדים.
יעל וברק, כמובן, נסעו איתנו. בחדר המשחקים של האצבה, על שטיח, שיחקו ילדים מגיל שלוש ומעלה.
אמא, תראי, איזה בן חום דומה לך, הוא בונה פירה בקפידה. הוא אפילו הרים לשון, נעמה ציינה בשקט על ילד קטן על הרצפה.
יעל חייכה, היא גם אהבה אותו. פתאום משולש הקול של הילד הגדול בחדר נשמע קול לא ברור.
יעל הסתובבה בפינה של החדר, בצד, היה ילד בוגר עם עיניים עצובות, לחש משהו בקול חלש.
אתה מדבר אלינו? תגיד חזק יותר, לא שמתי לב, ביקשה יעל.
הילד עבר אליה וחזר על המילים: דודה, בבקשה קחני, אני מבטיח שלא תצטערי על כך. קחו אותי
נעמה ואלון מילאו את כל הטפסים מהר מאוד ואימצו את מייקל. מרים וטלי היו גאות שבא להם אח קטן.
מייקל הסתגל מהר והחל לקרוא לנעמה ולאלון “אמא” ו”אבא”. הוא היה מגיע לביקורים אצל סבתא יעל וסבּא ברק, שכן הם גרו קרוב והיה אפשר ללכת לבית הספר ברגל.
הוא קרא ליעל “אמא יעל”, משהו שהוא החל להשתמש בו מעצמו. היא, עם נשימה עמוקה, הביטה במייקל והרגישה שהוא באמת הילד שלה, הילד שלא שרד.
בהמלצת הרופאים, יעל החלה בקורס טיפולי חדש, אך הטיפול לא השפיע, והמצב רק התדרדר.
מייקל חייך בתוכו, ניגע ברקיע הקצר של שעריו.
אמא יעל, למה את חולה? אני רוצה שתתרפא!
לא יודעת, מייקלי, זה קורה, אבל אני אשתדל להתרפא, אני מבטיחה, אהבה יעל איך שמקראו לה, “אמא יעל”.
ברק דיבר עם הרופא, שהדגיש צורך בניתוח.
מה הסיכוי? שאל ברק.
הרופא לא חמקן:
חמישים על חמישים. נשתדל לכלות זאת, וזה יוכל להציל אותה.
ברק ויעל החליטו.
ביום הניתוח כולם היו על קו הרגישות. נעמה חזרה והתקשרה לדוד ללא הפסק. דוד סגר עם הרופא שיביא עדכונים ברגע שיבארו, וברק היה על קצות האצבעות.
ברק חיפש תחילה מיקום של מייקל ולא מצא. הוא מצא אותו בחדר השינה שלנו, ליד הכיסא של חליפת יעל.
מייקל לא שמע את כניסת ברק, ישב על הרצפה, מצמד לפנים של החליפה, בכה וחזר על קטעים:
אמא יעל, אל תלכי, לא רוצה לאבד אותך שוב, בבקשה! אני רוצה שתהיי איתי תמיד, אמא יעל!
הטלטול של הטלפון הריע גם ברק וגם במייקל.
קרא הרופא, קולו עייף וחשוד, והלב של ברק קפץ כאילו לשנייה
האם זה סיום? האם יעל לא תסבול מהניתוח?
ברק? כאן ד”ר חן, הניתוח היה מורכב, אבל הוא עבר בהצלחה, האישה שלך השתקפה.
היא הייתה על קו חוט, זה היה משהו שפעם לא ראיתי, כאילו מישהו מעלה משם.
מזל טוב, נראה שהיא עוד תוכל לחיות, יש סיבה להמשיך לחיות.
תודה, תודה, דוקטור! ברק חיבק את מייקל.
אתה מבין, הכל בסדר, אמא שלנו יעל חיה, חיה! איזה מזל שאתה איתנו, ילדי.
סליחה, שמתי לב שביקשת על אמא יעל, תודה לך, בני האהוב!
