קופסת הסוכר הפורצלנית עם תבנית עלי שדה עדינה עמדה במקומה הרגיל על השולחן, אבל עכשיו נראתה לי כמו פחית רעילה שעתידה לירוק רעל.
אתמול ראיתי את תמר כהן, אשתו של בני, עם חיוך של מלאך, מרססת את האבק הלבן מתוך שקית קטנה שהחזיקה באצבעותיה.
שנה שלמה. לשנה שלמה נעלמתי לאט, הפכתי לצל. חולשת, ערפל במוח, בחילה מתמדת שהרופאים גיזרו שינויים גיליים ופסיכוסומטיקה.
כמעט האמנתי בזה בעצמי. אבל מקור דעיכת האור שלי לא היה בגיל. הוא עמד על השולחן במטבח.
אמא, שוב לא אכלת דבר? קולה של תמר היה מריר כמו קתש, עטף ומכביד. את זקוקה לכוחות. דן מודאג מאוד.
היא שמה לפניי צלחת עם קוואקר. כף סוכר עוד היתה לבנה במרכז ההרבה העבה. מאותה קופסת סוכר.
הסתכלתי כיצד הגרגרים נמסים, והרגשתי קור מתפשט בגבי.
תודה, תמר. שום דבר לא עולה עלי, קולי נשמע חנוק, אבל להפתעתי איתן.
אהה, שוב את מתחילה! סיכמנו שאת תצייתי לנו, בשביל דן.
היא ישבה מולי. ציפורניים מושלמות, מבט חומל של עיניים חומות גדולות. לרגע תהיתי אולי זה רק דמיונות של חולי?
אבל זכרתי היטב את תנועתה המהירה והסוללת ליד השולחן, כשחשבה שאני עדיין במיטה. אז היא לא חייכה.
תמר, אנחנו צריכים לדבר, פתחתי, מניחה את הצלחת הרחק.
בטח, אמא. כל הקשב שלי.
חושבת שהזוג שלך עם דן צריך לחיות בנפרד. יש לכם כבר דירה משלהם.
החיוך לא נבהל, אבל המבט נעשה קפדן, שיפוטי, כמו שמשים לב למכשיר שבור.
איך נוכל לעזוב אותך? במצבך? את לא תצליחי לעמוד על רגל אחת בלעדינו. דן לעולם לא ייתן לזה לקרות. הוא אוהב אותך יותר מכף ידו.
היא אמרה אוהב בלחץ, כאילו זו הייתה אס. והיא באמת שיחקה אס.
בני, דן רוזנברג, ראה באישה הזאת מלאכית שומרת למאמי החולה.
רק רוצה קצת שלווה, אמרתי בכנות.
זה לא את אומרת, זו המחלה, חצתה בקול רך. נחזיר אותך לעמידה. ובדרך, דן מצא עורך דין מצוין. החלטנו להעביר מתנה.
כדי שלא יהיה יותר בלאגן אחרי רק למען שלוותך.
דיברה על העתיד שלי, על המוות שלי, בקלילות של קניית לחם. טורף תוקפני שעוטף קורבן.
אני אחשוב.
בערב, אחרי שהלכו עם דן לסרט, חבשתי כפפות, פשטתי את כל תוכן הקופסה לשקית. במזבלה מצאתי את אותה שקית הקטנה שהביאה תמר עם האבק. היא לא הייתה ריקה.
בקצה נשארה קצת חומר. העברתי בעדינות לבקבוק זכוכית של תרופות והחבאתי אותו.
הבנתי שהמאבק הזה הוא על החיים, לא על המוות. וכשזה כך, כבר לא הייתי חלשה. הפכתי לאמא שמגינה על בנה העיוור.
חיי הפכו לתחום של ריגול. אכלתי רק מה שהכנתי בעצמי, נעלמת במטבח.
לכל שאלה של תמר עניתי בחיוך: החלטתי להתחיל דיאטה, נינה. הרופא הציע. התרופות לקחתי רק מהקופסאות שפתחתי במו ידיי.
תמר צפתה. המסכה של הדאגה שלה התפצלה בקפלים. יום אחד ראיתי איך היא החליפה לי את טבליות הלחץ בטבליות אחרות, דומות מאוד.
אהה, אמא, רק ניסיתי לעזור, לסדר בקופסאות, ואת שברכת הכל, ציפלה כשהצלחתי לתפוס אותה יד.
ערב אחד נפל שיחה כבדה עם הבן.
אמא, מה קורה? תמר אומרת שיש לך פרנויה. את מאשימה אותה שבולחת את התרופות שלך. את מבינה כמה היא מצטערת? היא לא מצליחה לישון, מחפשת את הרופאים הטובים ביותר בשבילך, ואת
דן, היא מרמה אותי.
תנוח! קם. היה הרבה יותר פשוט להישאר בדירתה, ולא לטפל בך! היא עושה את זה באהבה אלי! ואלייך! למה לא יכולת לקבל את הטיפול שלנו?
הביטתי בו והבנתי: הוא לא שומע. הוא חוזר על מילותיה, בטון שלה.
כל ניסיון לפתוח את עיניו ייראה לו כמו שיגעון של זקנה.
השיא הגיע ביום של העורך. הם הגיעו בלי להודיע מראש.
הפתעה, אמא! שרה תמר. זה פטרו סולומון. החלטנו לא לדחות את המתנה.
דן עמד לצידה, מעלה מבטים. הוא התבייש, אבל נכנע. הם עטפו אותי.
שמרתי את הספר ולא הרמתי אותו.
איזה מזל! בדיוק היום בבוקר שוחחתי עם ידיד ותיק, יוסף בן-אברהם. הוא עורך דין, והמליץ לי, במצב הבריאותי שלי, להפעיל מכשיר הקלטה בכל פגישה משפטית. כל הסכם שנחתם תחת לחץ או עם אדם במצב פגיע, ניתן לערער בקלות. הראיתי לו את הטלפון הלחצן הישן על השולחן. נר קטן אדום ציפה: הקלטה מופעלת.
פניה של תמר השתנו ברגע. החיוך נעלם, נחשף קו הצבוע של טורף.
למה? גרגרה היא.
רק למען ההתפתחות שלי, השבתי והפניתי מבט לבני. דן, אני לא אחזה בחתום. פטרו סולומון, סליחה על הזמן.
המבט של תמר נדלק בשנאה. היא הבינה שהכללים של המשחק השתנו.
מאז היא נעלמה. אבל הרגשתי זה רק הרגע לפני הסופה. היא תכה במוקד הכואב. ולא עבר הרבה זמן.
חזרתי מבית החולים עייפה ועצובה, מצאתי את הדלת של החדר פתוחה. מצאתי קולות מוכרים שריקה של נייר קרוע.
תמר ישבה על הרצפה וקראה את המכתבים, התמונות, הציורים שילדתי של דן הכל מה שמרכיב את חיי. היא לא סידרה היא מחקה את הקיום שלי.
למה לצבור כל השטויות האלה? קראה, לא מסתובבת. זה לא ישמש זמן רב.
באותו רגע משהו במו השתמר. ובמקביל נולד קו קר, חד כשפה. מספיק.
הלכתי לשקט למטבח. ידיי לא רעדו. הוצאתי את הבקבוק, שפיכת אבק לתוך כוס, הוספתי חצי ליטר מים חמים. כשחזרתי, תמר הציצה בי במבט חשדן.
הבאתי תה. רואה, את עייפה.
מפחדת? חייכתי. וזה נכון.
חייגתי למספר. לא לבן, אלא לעורך הדין.
יוסף בן-אברהם, אני מוכנה. עושה כמו שהמלצת.
אחר כך חייגתי לדן.
בן, תבוא מיד! תמר ננעלה בתוכי, צועקת שלא יכולה לחיות יותר, משהו שתיה!
קולי נשמע קרוע. תמר קפצה.
מה את משמעה, מזקנת?!
היא מתעלפת! הכוס נשברה! קראתי, מטילה את הכוס על הרצפה.
תמר קפאה, מבטה על שלולית השבורים. היא הבינה, אבל כבר מאוחר. ישבתי על הכסא וחיכיתי.
דן נפל לתוך החדר, חיוור כקיר. עיניו קיפצו ממני לתמר, משברי הזכוכית, לתמונות הקרועים.
אמא? מה קרה?
היא רצתה להרוג אותי! קראה תמר ברעש. היא משוגעת! רצתה להרוג אותי!
זה נכון, אמא? קולו של הבן רעד.
התקרבתי בשקט.
תסתכל, בן. לא עליי. על הרצפה. הנה הספר הלימוד הראשון שלך. הנה מכתב מהאבא מבית החולים. היא לא השמידה אותי היא השמידה אותך.
דן כיסה את פניו, הרים את הקטע הריק. פניו התקשו.
תמר למה?
זה היה שובל! רציתי לעזור! צעקה היא.
וזה עדיין עזרה? השבתי, מושיט לו בקבוק עם האבק. שנה, דן. שנה שלמה היא הזינה אותי בזה.
זכור איך היא בטעות איבדה מתכונים של רופאים טובים. איך היא אסרה עלייך לקחת אותי לבדיקה בעיר אחרת. תזכור!
הוא הביט בבקבוק, ואז באישה. מבוכה, גועל, הלם שינו את ההבנה שלו.
זה אמיתי? לחש.
תמר השתיקה. היא הפסידה.
פעמיים דפיקו בדלת. לא המשטרה. יוסף בן-אברהם הגיע עם שני שוטרים ברזולוציה, ומאחוריהם חקיינים שהזמין מראש.
אני עורך הדין של אנה ויקטוריב, הציג את עצמו. מבקש לתעד ניסיון הרעלה וחשד בהונאה. יש סיבות לחשוב שהאזרחית תמר כהן פגיעה במערכת הבריאות של גרמי המוגן במטרה להשיג רכוש. אבקש להחריג את הבקבוק והדוגמאות מהרצפה.
תמר נופלה על הרצפה. לא מצער, אלא משבר.
אני ודן נשארנו לבד. הוא נעמד על הברכיים, אסף פיסות. כתפיו רעדו.
לא נרגעתי. ישבתי לידו ועזרתי. שנינו שילמנו מחיר גבוה על ההבנה. רק כך אפשר להימלט מדלי מתוק וקטלני.
שלוש שנים חלפו. לפעמים נראה לי שהסיפור האימהי קרה לא עליי, אלא על מישהו אחר. מביטה במראה, רואה לא צל מעורן, אלא אישה חזקה במבט ברור.
הבריאות חזרה לאט, יחד עם השלווה. שלווה נפשית היקרה מכל.
תמר נידון למאסר בפועל על ניסיון רצח מניעי רווח.
דן הלך זמן רב, כאילו נושא של בגידה כבד על גבו. דיברנו הרבה. לפעמים בדמעות. הוא ביקש סליחה על שלא ראה, לא שמע, לא האמין. אבל לא שמרתי על כעס. הוא היה קורבן, כמו שאני רק שהפגיעה לא הייתה ברעל, אלא בלב.
הצלקה נשארה איתו לנצח, אך גרמה לו לבגר, לחכמה, ליחסיות.
לפני שנה הביא אליי קתיה. בחורה שקטה, כנה, בעיניים חמות.
הסתכלתי עליה בחשש, מחפשת רמז. אבל לא מצאתי שום רמז. קתיה לא ניסה לרצות אותי, לא השתמשה במצגת. היא פשוט הייתה. הביאה ספרים אהובים, ישבה בשקט לצד, והיינו מביטים בחלון השקט הזה היה חם.
היום יום ראשון. הדירה מריחה תפוחים אפויים וקינמון קתיה אפתה רולדת לפי מתכון שלי.
אנה ויקטוריב, נראה שהקיז מהקפיא? שמעתי אותה.
נכנסתי למטבח היא ודן עומדים ליד התנור. הוא מחבק אותה על הכתף, והם מביטים בקיז כמו בתופעה. האושר שלהם אינו מושלם, הוא אמיתי, מלא אמון.
הוא עלה, בת, אפילו איך, חייכתי. העיקר, אל תפתחי את התנור לפני הזמן.
זוכרת? אמרת לי שהוא חצוף.
היא זוכרת. היא שומעת. בשבילה החוויה שלי איננה אשפה, אלא ערך.
נשבנו לשתות תה. דן הניח על השולחן קופסת סוכר חדשה פשוטה, לבנה. שפרתי כפית סוכר בכוס. הפחד נעלם. נותרה רק ההבנה לאן אנשים יכולים להגיע. יחד עם זאת הגיע גם הידיעה איך נראה חום אמיתי.
אמא, חשבנו, אומר דן, מחזיק בכתפיה של קתיה. אולי נצא לחוף בסוף השבוע? כולנו יחד.
הבטתי בבני, שלמד לראות עמוק יותר. באשתו, שהביאה אור. והבנתי שום דבר לא שבר אותנו. השאירו אותנו נקיים.
וזה השמחה השקטה, האמיתית הפרס הגדול ביותר.
