מתי כבר לא תהיה כאן? הלחישה חמותי, נישואתי, כשנשפה נשיפה של קפה זול. הקול שלה מזכיר לי שמחשבותי מתהפכות אני רק גופה מלאה בתרופות.
אבל אני לא ישנה. אני שוכבת תחת שמיכת בית חולים דקה, וכל עצב בגופי נמתח כמו חוט.
בכף ידי, מוסתר מעיניים זרות, מונח מקליט קולי קטן, קר וארוגונומי. לחצתי על כפתור ההקלטה לפני כשעה, כשהיא נכנסה לחדר יחד עם בני.
איתי, היא כמו ירק, קולה של רונית מתגבר, ובו זמנית היא מתקרבת לחלון. הרופא אמר שאין דינמיקה. למה אנחנו מחכים?
שמעתי את בני נשף בחוזקה. בני היחיד.
רונית, זה לא נכון. היא אמא שלי.
ואני אשתו! היא משיבה בחוזק. ואני רוצה לגור בדירה נורמלית, לא במרתף הזה. אמא שלך חייה כבר שבעים שנה. מספיק.
אני לא מזזה. אפילו נשימתי קבועה, מדמה שינה עמוקה. דמעות אינן זורמות הפנים הפנימיות נשרפו לאפר אפור. נותר רק קרירות, בהירות קרחונית.
המתוֹקֵל אומר שהמחירים טובים עכשיו, ממשיכה רונית בטון עסקי. דירת שני חדרים במרכז, עם שיפוץ
נוכל לגבות סכום מכובד. נקנה בית בפריפריה, כמו שחלמתי. רכב חדש. איתי, תתעורר! זו ההזדמנות שלנו!
הוא שותק. השתיקה שלו מפחידה יותר ממילותיה. זהו קבלה. בוגדנות עטופה בחולשה.
והחפצים שלה ממשיכה רונית. נשליך חצי מהם. זה בלאי שאין למי צורך. סטים משעממים, ספרים נשאיר רק עתיקות, אם נמצא. אני אזמינערכן.
בלב שלי צוחקת מחשבה. ערכן. היא אפילו לא יודעת שבזמן של שבוע לפני שהשקעתי, כבר העברתי את כל הדברים היקרים למקום בטוח, כולל כל המסמכים.
טוב, סוף סוף משחרר איתי. תעשי איך שאת יודעת. קשה לי לדבר על זה.
אל תדבר, מותק, היא מזמזמת. אעשה זאת לבד. לא תצטרך להירטיב ידיים.
היא מתקרבת למיטה.
מרגישים את מבטיה מתבונן, קר, כאילו היא רואה לא אדם חיי אלא מכשול חצוף שצריך להיעלם.
קולטת בעדינות את המקליט הקולי. זה רק ההתחלה. הם עדיין לא יודעים מה צפוי להם.
הוציאו אותי מהחיים. לשווא. העת העתיקה לא נכנעת. היא בתקרת ההתקפה האחרונה.
אחרי שבוע של טיפות, מרק חום ותיאטרון שקט, רונית ואיתי מתארחים מדי יום.
בני מתיישב על כיסא ליד הדלת, מביט בטלפון כאילו מנסה לברוח מהמציאות. הוא לא יכול לראות את גופי הבלתי נעים. או אולי את בגידתו שלו.
רונית מרגישה בחדר כמו בבית. מדברת בקול רם עם חברות בטלפון, מדברת על הבית העתידי.
כן, שלושה חדרי שינה. סלון גדול. וגם מגרש, תחשבי? אבצע עיצוב נוף. מה, חמות? היא בבתי חולים, לא תשרוד.
כל מילה שלה נרשמת. האוסף שלי גדל.
היום היא חוצפת גבול. מביאה מחשב נייד, מתיישבת ליד מיטתי, ומראה לאיתי תמונות של צימרים.
תראה, איזה! וזה? אמתי? איתי, אתה מקשיב לי בכלל?
כן, משיב הוא בקול חלש, מבטו על הרצפה. זה מוזר כאן, לידך
איפה עוד? שואלת רונית בחום. אין זמן לחכות. צריך לפעול. כבר התקשרתי למתוֹקֵל שלנו, היא תביא מחר רוכשים ראשונים. צריך להציג את הדירה במיטבה.
היא פונה אלי. במבטה אין אנושיות רק חישוב קר.
אגב, לגבי החפצים. אתמול הגעתי, התחלתי לפלח ארונות. כל כך הרבה בזבוז חצירות. השמלות שלך ישנות כלתי הכל בתיקים, אתן לצדקה.
השמלות שלי האחת שבה הגנתי על תזה, השנייה שבה אביו של איתי הציע לי נישואין. כל פריט הוא פיסת זיכרון. היא לא רק משלכת בגד, היא מוחקת את חיי.
איתי מזיע.
למה נגעת? אולי היא רצתה
מה רצתה? קוטעת רונית. היא כבר לא רוצה דבר. איתי, תפסיק להיות ילד. אנחנו בונים את העתיד שלנו.
היא עומדת, ניגשת לשידה ופותחת ללא היסוס מגירה. אצבעותיה חופרות בין מגבות רטובות לאריזות של כדורים.
היא לא שומרת כאן מסמכים? דרכון או משהו? צריך להסדיר עסקה.
זהו. הלחץ הפסיכולוגי מתחלף לפעולות חזקות. היא כבר לא רק מדברת, היא גונבת בחיי בזמן שאני עדיין חיה.
באותו רגע נכנסת האחות.
חברת פבלוב, זמן למזרק.
פני רונית מתחלפות ברגע, מבט חם ודואג.
אוי, כמובן, מיקרו, נלך, לא נפריע לטיפול. אמא, נהיה כאן מחר, היא מבטאת, מלטפת את ידי.
מגעה מגיח. כמו תולעת מתפשטת על העור.
היא ויוצאת, אני לא פותחת עיניים עד שהקול של האחות דועך. לאט, במאמץ עצום, אני מסובבת ראש. שרירים כואבים, אבל מצליחה.
אני לוחצת על הפסק במקליט, שומרת קובץ בשם שבע. אחרי זה מרגישה מתחת לכרית את הטלפון הקטן שכפתור, שהביא לי חבר ותיק ועורך דין.
מתקשרת למספר של הזיכרון.
הנה, משיב קול רגוע ועסקי בקו השני.
שמעון ברק, זה אני, קולי רועש, חסר ביטוי. הפעלו את התוכנית. הזמן הגיע.
מחר בדיוק שלוש שעות אחרי הצהריים, מצלצלת פעמון בדלתי. רונית פותחת עם החיוך המשובח שלה.
על המפתח עומד זוג מכובד עם מתוֹקֵלת.
בבקשה, תכניסו! מצייצת היא. סליחה על האיסדר הקטן, מבינים מתכננים למעבר.
היא מובילה אותם במרפסת, מדברת על נופים מדהימים מחלון ושכנים נעימים.
איתי נצמד לקיר, מנסה להישאר בלתי נראית. פניו אפורים כמו אפר.
הדירה שייכת לחמותי, אומרת רונית בנימה עצובה. לצערי מצבה קריטי, הרופאים אינם נותנים תקווה.
אנו מחליטים שהמוסד המומחית יתאים לה תחת פיקוח. וְהקירות האלו מזכירים יותר מדי זיכרונות.
היא עושה הפסקה דרמטית, רוצה שהקונים ירגישו את העומק.
פתאום הדלת נפתחת שוב, ללא צלצול.
עובר בחשאי כיסא נכים. בתוכו אני.
לא במדים של בית חולים, אלא בחולצה כחולה כהה מבד משי צפוף. השיער אסור בצורה מדויקת, השפתיים כמעט צבועות. מבטי קר ויציב.
מאחורי גבי עומד שמעון ברק עורך דינמי, גבוה, אפור, בחליפה אלגנטית. הוא סוגר את הדלת בשקט.
רונית נמשכת. החיוך שלה נעלם כמו ניתוק במחק.
איתי מצמיד פניו לקיר, עיניו מחפשות מוצא. הקונים והמתוֹקֵלת מתבלבלים, מבטם מתהלך בינינו.
בוקר טוב, קולי, אם כי שקט, חותך את השתיקה במדויק. נראה שנפלתם על כתובת שגויה. דירה זו לא למכירה.
פונה לזוג המבוּש.
סליחה על המצב המפגע. הנכדה שלי, כנראה, נזעה מדי על מצבי וה הגזימה.
רונית מתעוררת.
אמא? איך הגעת לכאן? לא היה מותר
אני עושה מה שאני רואה כצודק, יקירתי, מחזיקה אני במבט שמקרר עוד יותר את האוויר. במיוחד כשבביתי חודרים ללא רשות.
לוחצת על הטלפון, משחזרת. רמקול משמיע קול מצייץ מוכר:
«מתי כבר לא תהיה כאן?»
פני רונית מתחלפות לצבע מצעים. היא רוצה לדבר, אך חסר לה הקול. איתי מכסה את פניו במרימים.
יש לי אוסף הקלטות גדול, רונית, אומרת אני ברוגע. על החלומות שלך, על החפצים שנמכרו, על המעריך. אני חושבת שמשרד מסוים ימצא זאת מעניין. במיוחד למקרה של מרמה.
שמעון ברק מתקרב, מחזיק חבילה של מסמכים.
אנה פבלוב היום בבוקר חתמה על ייפוי כוח על שמי, מודיע בקור. וגם הצהרה למשטרה. בנוסף, הכנתי הודעה על פינוי.
על בסיס נזק נפשי ואיום לחיים. יש לך 24 שעות לאסוף חפצים ולצאת מהדירה.
הוא מניח את המסמכים על השולחן. הם נופלים ברעש שקט אך בלתי נמנע.
זהו הסוף. קו. אחרי זה אין חזרה. ברגע הזה, אחרי שבועות, אינני מרגישה כאב או קנאה.
חושפת כוח קרחוני, בטוח, בלתי שביר של מי שאין לה מה לאבד והיא באה לקחת מה שלה.
המתוֹקֵלת עם הקונים נעלמים ברגע, מתנצלים בקול. בחלל השהייה נשארים רק אנחנו ארבעה. שתיקה כבדה כמו אבק בחדר ישן.
רונית מתפרצת ראשונה, השוק נהפך לכעס.
אתם לא מורשים! צועקת, מציינת לי אצבע. זו גם דירתו של איתי! הוא רשום כאן! הוא היורש!
היורש לשעבר, מתקן שמעון, בוחן את המסמכים.
לפי הצוואה החדשה שנכתבה ואושרה אתמול, כל רכוש של אנה פבלוב מועבר לקרן תמיכת מדענים צעירים. גברך, לצערי, אינו נכלל.
זה היה ירי הסיום שלי. ראיתי איך האור האחרון של תקווה נחלש בעיניה. היא מביטה באיתי בזעם, כאילו הוא האשם בכל.
איתי, בני, סוף סוף נחרץ מהקיר. הוא צועד לעברי. פניו רטובות מדמעות, מצער.
אמא סליחה. לא רציתי. היא היא הכריחה אותי.
בוחנת אותו. על האדם בן הארבעים שמסתתר מאחורי גב האישה.
אהבה, אהבה אם אינסופית, מתה בחדר חולים, לחישה של אשתו. נותר רק מרירות של אכזבה.
אף אחד לא הכריח אותך לשתוק, איתי, משיבה אני. קולי שווה, כמעט אדיש. בחרת. חיי עם זה.
אבל לאן נלך? משתקפת רונית, קולה רועד מדאגה וכעס. לטייל ברחוב?
היה לכם דירה שכורה לפני שהחליטתם שהדירה שלי תתפנה מיד, מזכירה אני. תוכלו לחזור אליה. או לכל מקום אחר. זה כבר לא אחריותי.
רונית זורקת חפצים לתיק, מדברת ברכילות. איתי עומד במרכז החדר, מבולבל.
הוא מביט בי שוב.
אמא, בבקשה. אני מבין. אשנה.
שינוי אף פעם לא מאחר, מוסכמת אני. אבל לא כאן. ולא איתי. דלת דירתי סגורה בפניכם. לנצח.
הוא מוריד ראשו. הוא מבין זה הסוף. לא הצגה. לא עונש. זו החלטה סופית.
בעוד שעה הם יוצאים. שומעת את צלילת הדלת. שמעון ניגש אליי.
אנה פבלוב, בטוחה לגבי הקרן? אפשר להחזיר הכל.
רועמת ראשי.
לא. כך יהיו הדברים. אני רוצה ששאר חיי, מה שנותר, יעזרו ולא יהפכו למקור למריבות.
הוא מזיע ומזכיר לי.
תודה, ניפגש.
נשארת לבד בדירתיי. מרחפת באצבע על משענת הכיסא, על קצות ספרים. כאן אף דבר לא השתנה.
השתניתי. כבר לא רק אם שסוררת לכל דבר. הפכתי לאדם שקובע לעצמו גבולות על היקום שלה.
ובעולם החדש הזה, אין מקום למי שלוחש: «מתי כבר לא תהיה כאן?».
