«מתי כבר לא אשאר כאן?» לחשה חמותי, קולן רך ונריח קפה זול. היא חשבה שאני במצב חסר הכרה, רק גופה ממולא בתרופות.
אבל לא ישנתי. שכבתי תחת שמיכת בית חולים דקיקה, וכל עצב בגופי נמתח כקשת ברזל. תחת כף ידי, מוסתר מעיניים חומות, מונח רקטנגול קטן וקפוא מיקרופון הקלטה. לחצתי על כפתור ההקלטה לפני כשעה, כשנכנסה לחדר יחד עם בני.
יאיר, הוא רק כמו ירק, קולה של שׂלומה לבון הלך וגדל, ברגע שהיא נעמדה ליד החלון. הרופא אמר שאין לנו אפשרות לשנות את המצב. למה אנחנו מחכים?
שמעתי את יאיר נאנח בכבדות. בני היחיד.
שׂלומה, זה לא נכון, היא אמי, נשמע קולי. זו לא צריכה להיות ככה.
ואני האישה שלך! חזרה בקול חד. ואני רוצה לחיות בדירה נורמלית, לא במרתף הזה. אמך חיית שבעים שנה. מספיק.
לא הזזתי משט. נשימתי הייתה שווה, כאילו אני במנוחת שינה עמוקה. דמעות לא יצאו כל הפנים הפכו לאפר אפור. נותרה רק שקיפות קרח, ברורה כזכוכית.
הסוכן אומר שהמחירים טובים היום, המשיכה שׂלומה בטון עסקי. דירה דו חדרים במרכז, עם שיפוץ
אפשר לחסוך סכום משמעותי. נקנה בית בפרברי תל אביב, כמו בחלום. נרכוש רכב חדש. יאיר, קום! זו ההזדמנות שלנו!
הוא נשתק. השתיקה שלו הייתה מפחידה יותר מהמילים שלה. זה היה מסכים, בוגדון עטוף חמד.
והחפצים של המשיכה שׂלומה. נחצה מחצית מהם. זהו שׁפך שלא יִמצא למי. סטים של כלי כלי, ספרים נשאיר רק עתיקות, אם יימצאו. אנחה למעריך.
חייכתי במחשבה. מעריך. היא אפילו לא יודעת מה הצלחתי לעשות לפני שהשכבתי.
כל החפצים היקרים, כולם כבר הוחזקו במקום בטוח, יחד עם המסמכים.
טוב, אמר יאיר לבסוף. תעשי מה שאת רוצה. קשה לי לדבר על זה.
אל תדברי, יקירי, חייכה שׂלומה. אני אעשה הכל לבד. לא תצטרך לשפוך ידיים.
היא מתקרבת למיטה. הרגשתי את מבטה קפדני, קר, כאילו הוא של גוש חומר שאמור להיעלם.
החזקתי בקפידה את גופתה של הקלטה. זה היה רק תחילתה. הם עדיין לא ידעו מה מחכה להם.
הוציאו אותי מהחיים. לחינם. המורל הישן לא נכנע. הוא נכנס במבצע אחרון.
חלף שבוע. שבוע של טיפולים בטיפה, מרק חם ותיאטרון השקט שלי. שׂלומה ויאיר הגיעו כל יום.
בני ישב על כיסא ליד הדלת, מביט בטלפון, כאילו מנסה להתנתק מהמציאות. הוא לא יכל לשאת את המראה של גופי הנעול. או של בגידתו שלו.
שׂלומה, לעומת זאת, הרגישה בחדר כאילו היא בבית. שוחחת בקול רם עם חברות בטלפון, מדברת על הבית העתידי.
שלוש חדרי שינה, סלון גדול, וגינה, תארי? אמרה. נבנה עיצוב נוף. מה? חמות? היא במרפאה, סיפור נואש, לא תחייה.
כל מילה שלה נרשמה. האוסף שלי גדל.
היום היא חצתה קו. ישבה עם מחשב נייד ליד מיטתי, הראתה ליאיר תמונות של קוטג׳ים.
תראה, איזה! וזה? קמין אמיתי! יאיר, אתה מקשיב לי בכלל?
כן, ענה הוא בקול נמוך, מבטו קבוע על הרצפה. זה משונה כאן, ליד
איפה עוד? קראה שׂלומה. אין זמן לחכות. חייבים לפעול. כבר הזמנתי את הסוכנת, היא תביא קונים מחר. צריך להציג את הדירה במיטבה.
היא הסתכלה אלי. בעיניה לא היה חום אנושי, רק חישוב קפדני.
בעניין החפצים, אתמול נכנסתי, התחלתי לפנות ארונות. כל כך הרבה פסולת חוסר. הבגדים שלך ישנים ארזתי הכל לשקיות, אתן למתנדבים.
הבגדים שלי. אלה שבהם הגשתי את הדוקטורט. אלה שבהם אבא של יאיר הציע לי נישואין. כל פריט פיסת זיכרון. היא לא פשטה רק בדים, היא מחקה את חיי.
יאיר קפץ.
למה נגעת? אולי היא הייתה
מה היא רצתה? חזרה שׂלומה. היא כבר לא רוצה דבר. יאיר, תפסיק להיות ילד. בונים את העתיד שלנו.
היא קמה, נגשה אל המדף ופתחה מגירה ללא מיסוד. אצבעותיה חיפשו ניירות, מגבוני לחות וקופסאות תרופות.
אין כאן מסמכים? דרכון? משהו? צריך למסור לעסקה.
זה היה. הלחץ הפסיכולוגי הפך למעשים ישירים. היא כבר לא רק מדברת, היא גונבת ממני בחיי.
באותו רגע נכנסה האחות.
חנה פרקליט, זמן לזריקות.
פני שׂלומה השתנו מיד, מבטא עצוב ואכפתי.
אה, כמובן, יאיר, בוא נלך, אל נפריע לטיפול. אמא, נבוא מחר, לחשה, ליטפה את ידיי.
מגעה היה מזיע, כמו תולעת זחלה על עור.
כאשר יצאו, לא פתחתי עיניים עד שהקול של האחות דהה במעקה. אחרי כן, בעומק כוחותיי, הפניתי ראש. שרירים כואבו, אך נעמדתי.
לחצתי על כפתור הstop במיקרופון, שמרתי קובץ בשם שבע. אחרי כן אחזתי בטלפון הכפתורי שהביא לי חברי הוותיק, עורך הדין.
חייגתי מספר שלזכרתי.
מדבר, קיבל קול שקט ועסקי בצד השני.
שמעול ברק, זה אני, קולי נשמע קשוח, לא טבעי. הפעל את התוכנית. הגיע הזמן.
ביום הבא, בדיוק בשלוש, נשמע צלצול בדלת דירתנו. שׂלומה פתחו בחיוך מתוק.
על המדרגות עמד זוג מכובד עם סוכנת נדל״ן.
אנא כנסו! קראה סוכנת בקול מרומם. סליחה על הבלגן הקטן, אנחנו מתארגנים למעבר.
היא הובילה את האורחים למרפסת, מדברת על נופים מרהיבים מהחלונות ושכנים נינוחים.
יאיר הדבק לקיר, מנסה להישאר בלתי נראה. פניו אפורות כמו אפר.
הדירה שייכת לחמותי, אמרה שׂלומה בקול נושן. מצבה קשה, הרופאים לא נותנים תקווה.
החלטנו שהמוסד המתמחה יתאים לה, אבל הקירות האלה מזכירים יותר מדי זיכרונות עבורה.
היא עצרה הפסקה דרמטית כדי שהקונים יחושו את עומק הסיפור.
באותו רגע נפתחה הדלת שוב, ללא צלצול. נכנסה כיסא גלגלים חסר קול. בתוכו אני.
לא במדים של בית חולים, אלא בחלוק כחול כהה משי דק, שער מסודר, שפתיים במרקח עדין. מבטי קפוא ושלו.
מאחורי גבי עמד שמעול ברק העורך דין. גבוה, אפור, בחליפה אלגנטית. הוא סגר את הדלת בשקט.
שׂלומה קפאה. החיוך נעלם מאפהו, כאילו נגרם במחק.
יאיר חייך חצי, מבטו סקרן, מחפש בריחה. הקונים והסוכנת זרמו מבטים מבולבלים בינינו.
שלום, קולי, עם שקט חד, חרג מהשתיקה. נראה שהגעתם לכתובת הלא נכונה. הדירה איננה למכירה.
פניתי אל הזוג המבולבל.
סליחה על המצב המורכב. חמותי, כנראה, התרגזה מהמצב שלי ו הגזימה.
שׂלומה נראתה מתעוררת.
אמא? איך את כאן? אסור לך
אני עושה מה שאני רואה לנכון, אהובה, הסתכלתי עליה, והאוויר סביב התקרר יותר. במיוחד כשבביתי חודרים ללא רשות.
הפעלתי את הטלפון, השמעו קול רחש וחרישת «מתי כבר לא אשאר כאן?»
פני שׂלומה הפכו לבהירות מגן. היא פקקה, אך קול לא יצא. יאיר קפל על עצמו, כיסה פניו.
יש לי אוסף הקלטות גדול, שׂלומה, אמרתי ברוגע. על החלומות שלך, על המוצרים שנמכרו, על המעריך. חושב שגופים רשמיים יתעניינו.
במיוחד בתיקון על הונאה.
שמעול ברק הציג חוברת מסמכים.
חנה פרקליט חתמה היום בוקר על צווי ייפוי כח בשם שלי, הודיע בקול יבש. והגשת תלונה במשטרה. בנוסף, הכנתי צו פינוי על רקע נזק מוסרי ואיום לחיים. עומדים לכם 24 שעות לאסוף חפצים ולפנות.
הוא הניח את המסמכים על שולחן, והם נשמעו ברשרוש דומם.
זה היה הסוף. קו, נקודה, שלא ניתן לשוב לאחור. ברגע ההוא, אחרי שבועות של כאב, לא הרגשתי יותר שנאה, אלא כוח קרח, בטוח, בלתי שביר, של מי שאין לו עוד מה להפסיד, והגיע לקחת שלו.
הסוכנת עם הקונים נעלמה, מבקשת סליחה. במרפסת נותרו רק אנו ארבעה. השתיקה הייתה כבדה, כמו אבק בחדר ישן.
שׂלומה הייתה הראשונה שהייתה לבועה. השוק השתנה בזעם.
אין לך זכות! צעקה, מצביעת עליי באצבע. זו גם הדירה של יאיר! הוא רשום כאן! הוא היורש!
היורש לשעבר, תיקן שמעול, מביט במסמכים.
לפי הצוואה החדשה שהכינה אתמול והאושרה, כל נכסי חנה פרקליט מועברים לקרן צדקה לתמיכה במדענים צעירים. בעלך, למרבה הצער, אינו נכלל.
זה היה הפגיעה הסופית שלי. ראיתי באותה הרגע איך האשון בעיניה כבה. היא הסתכלה על יאיר בזלזול, כאילו הוא אשמה בכל.
יאיר, בני, פרץ מהקיר. הוא צעד לעברי, פניו רטובות מדמעות, מצער.
אימא סלח לי. לא רציתי. זה היא היא הכריחה אותי.
הסתכלתי עליו, על הגבר בן ארבעים שניסח את גבו מאחורי אישה.
אהבה אם, אינסופית, מתה במרפאת החולים בצד של אשתו. נותר רק גלגל של מרירות.
אף אחד לא היה צריך לגרום לך לשתוק, יאיר, אמרתי. קולי היה שקט, כמעט בלתי מרגש. בחרת בדרך שלך. תחייה איתה.
לאן נלך? התערבה שׂלומה, קולה רועד משילוב של פחד וכעס. לרחוב?
כבר שכרתם דירה לפני שהחלטתם שדירתי תתפנה, הזכרתי. אפשר לחזור אליה, או לכל מקום אחר. זה כבר לא באחריותי.
שׂלומה קיבלה את החפצים, זרקה אותם לתיק, משמעה קללות. יאיר נעמד במרכז החדר, תוהה.
הוא הביט בי שוב.
אמא, בבקשה. הבנתי. אני אשנה.
שינוי אף פעם לא מאוחר, אישרתי. אבל לא כאן. ולא איתי. הדלת של דירתי סגורה לפניכם לתמיד.
הוא השפיע את ראשו, הבין שמדובר בסיום, לא במופע ולא בעונש, אלא בהחלטה סופית.
כעבור שעה הם יצאו. שמעתי את הדלת נסגרת. שמעול ברק התקרב אלי.
חנה, אתם בטוחים לגבי הקרן? אפשר להחזיר הכל.
הנהטתי בראש.
לא. כך יהיה. רציתי שהחיים שלי, מה שנשאר מהם, יועילו ולא יהיו גורם למריבה.
הוא הנהן ופרד. נשארתי לבד בדירה. עברתי איפהירות על משענת הכיסא, על גבצי הספרים. שום דבר לא השתנה.
אבל אני השתניתי. אינני עוד אם שמסכמת לכל, אלא אדם שמציב גבולות לעולמי. וביקום החדש הזה אין מקום למי שלפניו נדדה השאלה: «מתי כבר לא אשאר כאן?».
