**יומן 14 ביוני 2026**
היום קיבלתי שיחה משתי אישיות שונות שהפכו לרגעים של שבר, תקווה ומסקנה.
הייתי עומד במשרד הראשי של רשת תחנות הדלק “קנדהשפרינג” בתל אביב, כשטמר לוי, העובדת במשרה חלקית בנקודת השירות של אחת התחנות, ניגשה אלי בעיניים מבוהלות.
“את מתצחיקה?” היא אמרה, קולה רועד.
הנהבתי את ראשה, ולִפְנֵי העיניים הגדולות שלה אמרתי:
לא, אינני מתצחיק. את מקבלת שבוע לחשוב על ההצעה. זה לא עניין רגיל, ואני יכול לנחש מה את חושבת: שקלי הכל, קבלי החלטה מושכלת, ואחזור בעוד שבוע.
טמר הציצה ממני, מבולבלת, המילים שנאמרו לה תלויות במוח. שלוש שנים הן מכירות אותי, אברהם כהן, מבעל רשת תחנות דלק וחלק ממיזמים אחרים. היא מסדרת את התחנה בחיוכים ובכבוד, והמשכורת הייתה נאה, ולכן רבים רצו לעבוד איתי.
לפני כחודשיים, אחרי משמרת ניקיון, ישבתי על המדרכה חוץ מהתחנה. פתאום נפתח דלת השירות, ועמד לפניי אברהם כהן.
“אפשר לשבת?” שאלתי.
היא קפצה מהמקומה.
“כמובןלמה לשאול?”
“מדוע את עומדת? שבו, אני לא נוהג לנשוך. היום נעים.”
היא חייכה, ישבה שוב.
“כן, באביב מזג האוויר תמיד טוב.”
“זה כי כולם נמאס על החורף.”
“אולי את צודקת.”
הגעתי אל העניין: למה אתה עובד מנקה? שרה הציעה לך לתפקיד מפעיל, עם שכר גבוה יותר ועבודה קלה יותר.
“אבד לי העניין, לוח הזמנים אינו מאפשרבתי קטנה חולה לעיתים קרובות. כשיאבנה, השכן משגיח, אבל כשדברים מחממים, אני חייב להיות כאן. שרה ואני מחליפים משמרות לפי הצורך, היא תמיד עוזרת.”
הבנתי שהדבשה של טמר היא בתה, שְׂרית, בת שלוש שנים, סובלת מהתקפים פתאומיים: קוצר נשימה, פאניקה, ובדיקות מקיפות רק ברפואה הפרטית. הרופאים אומרים להמתין וייתכן שהיא תעבור את זה עם הזמן, אבל אני לא יכול לחכות.
בערב, קיבלתי מבצע בונוס ללא הסבר, פשוט העברתי לו.
מחר, באחת לשעות הערב, הופיע באפלקציית ביתה של טמר. לבה כמעט פספס פקק, וכאשר היא שמעה את ההצעה שלי, הכל לקח נופך נורא יותר.
הבן שלי, דוד כהן, בן כמעט שלושים, נמצא בכסא גלגלים מאז תאונה שבע השנים האחרונות. הרופאים עשו הכל, אך הוא לא קם לעולם. דיכאון, ניתוק, וסירוב כמעט מוחלט לתקשר גם איתי.
הייתי בטוח שהרעיון שלי לשאת אותו יהיה מוטיבציה לחיים חדשים, למטרה, אולי גם לשחרור. והייתי בטוח שטמר היא האישה המתאימה.
“טמר, תקבלי טיפול מלא, בתך תקבל כל בדיקה וטיפול. מציע חוזה של שנה, אחרי זה את חופשייה. אם דוד מתרפא נפלא, אם לא אהיה מוכן לשלם לך במלוא הדרך.”
היא נדהמה, תוקפת, כששמעתי זאת.
“כאשר תאמרי לי, דוד מסכים?”
הוא חייך עצוב.
“הוא אומר שאין לו חשיבות. אספר לו שיש בעיות בעסק, בבריאות… העיקר שהוא נישא. הוא תמיד סמכתי עליו. זה שקר למען הטוב הגדול.”
היום השיחה הסתיימה כשאמא של שְׂרית קראה:
“טמר, בבת שלי קורה התקף חמור!”
רצתי למקום, מצאתי אותה באמבולנס. הרופא שכח שם, שאל בקשקוש:
“מאיפה באת?”
“הייתי בעבודה”
ההתקף היה חמור, הוא הציע לשים אותה באשפוז בירושלים, במרפאה גדולה עם מומחים. ארבעים דקות אחר כך הרופאים יצאו, ואני חייגתי לטמר.
“הסכמתי, שְׂרית חווה התקף נוסף.”
היום הבא, דוד הגיע אלינו עם צעיר חצוי זקן, קנה לנו רכב.
“טמר, קחי רק מה שצריך, אנחנו נקנה את השאר.”
שְׂרית הסתכלה על הרכב, שמח, ושאלתי:
“אמא, כשמשטרה תראה, נכתוב קנס?”
דוד חייך, פתח את הדלת.
“תקפצי פנימה, שְׂרית! אם מישהו ירצה לקבוע קנס אנחנו נשלם לו במקום!”
במהלך הדרך לבית החדש שלנו ארמון מפואר בחלקת קיבוץ מודיעין הלב שלי רועד: “למה קיבלתי על זה? מה אם הוא יפגוע בי?”
דוד הרגיע אותי.
“אין בעיה, נותר שבוע לפני החתונה. אפשר לשנות בזמן. דוד טוב לב, חכם, רק משהו נשבר בפנים שלו. תראי בעצמך.”
בהגעתנו, שְׂרית קפצה משמחה:
“אמא, נגור בחלום?”
הקצנה של דוד כמעט לא דיבר; הוא ישב בטחונה, אך מבטו ניבט צל של חיוך.
ביום החתונה, אחרי שסגנתי את השמלה שנשלחה לי רק למחרת, שאלתי:
“כמה זה עלה?”
דוד חייך:
“השאר לא תדע. הנה מה שיש לי.”
הוציא עותק מוקטן של השמלה.
“שְׂרית, נלבש?”
שְׂרית צעקה בקול רם, ואז חייכה.
במהלך השבוע הראשון, דוד נשאר במיטה, ניקה מרחק, ועברו שיחות ערב שבהן גיליתי שהוא חכם, מצחיק, אוהב מדע וספרים.
לילה אחד קפצתי מבושה: שְׂרית נכנסה להתקף שוב. קראתי לדוד לעזר, הוא קיבל את הטלפון מיד.
אברהם, אבא של דוד, רץ פנימה וקרא:
“אני אחזה בעצמי.”
האמבולנס הגיע, הרופאים היו מוכרים עם חלוקים חכמים, הציוד מודרני.
אחרי ההתקף, הוא שאל:
“האם היה מאז הלידה?”
“תשאל, הייתה מאז. לבקרתי בתי בבתי חולים רבים, אך שום דבר לא עזר. המומחית הקודמת אמרה שלא להתערב.”
דוד חייך:
“אבא אומר שאין לי מושג, אבל אני קורא אותו כמו ספר פתוח. קיבלתי מצידו שקר למען טובת הכול.”
פעם אחת, דוד הרכיב מכשיר תרגול פיזי אחרי התאונה, ובכך ניסה להחזיר לעצמו את הכוח.
הכניסה לדלת נפתחה, האבא של דוד הביט בו בהלם.
“ספרי לי, האם הלידות של שְׂרית קשות?”
“הרופא אמר שהעצם הזמנית נפגעה, אך חיצונית הכל נראה. בפנים נלחץ עצב.”
התאבקתי. “מה נעשה?”
אבא של דוד אמר שהניתוח יחלץ את הלחץ, ושְׂרית תחזור לשגרה.
כמה יעלה? הוא השיב: “זה כבר לא עניין שלך, אתם כעת משפחה.”
הניתוח עברה בהצלחה, וכעבור שבועיים חזרנו הביתה.
אבל הבית הפיזי כבר לא היה ברור לי הרגשתי חוסר שייכות.
דוד חזר אלי בכל יום, דיברנו על שְׂרית, על עצמנו, על השגרות הקטנות. ההסכם של שנה קרב לתום, והרגשתי שהזמן חולף.
בערב חזרנו לרכב, דוד נראה שונה: שתייה של יומיים גרמה לו להיסחף.
הדלקתי את האור, פקחתי על הבקבוקים.
“את לא שותה יותר,” קראתי.
הוא השיב: “כי אני בעלך, ואני לא רוצה לראות אותך שותה.”
הפגעתי בו בתדהמה:
“אתה חזק, חכם, למה לא הצלחת?”
הוא קנה ראשו, התנצל.
שנה שלמה חלפה, דוד החלה לעמוד בעזרת הליכון, הרופאים אמרו שהוא יוכל ללכת, אולי אפילו לרוץ.
כעת, אחרי שהסכם השנה הסתיים, הרגשתי שהגיע הזמן שלי לעזוב.
אברהם שלדד בקול רך: “להציע לה יותר כסף?”
בארוחת ערב, פגשנו את כולם: שְׂרית, דוד, והילדים.
“דוד, חדשות?”
הוא שאל:
“היא עוזבת?”
תמר גילה שאין לה כוונה לעזוב ממש, אלא להמשיך בחיים חדשים.
“לא בדיוק,” היא השיבה. “אולי נהיה סבים? אולי שְׂרית תקבל אח קטן.”
אברהם נגע בעיניו, חיבק את כולם ובכה דמעות של שמחה, הקלה והכרת תודה.
היום למדתי שהחיים מציגים לנו מצבים מורכבים, של הצעה שנראית בלתי אפשרית, של כאב שמחפש מרפא, ושל החלטות שמחפשות את הטוב ביותר לנו וליקרינו.
**לקח אישי:** לעיתים הדרך הטובה ביותר היא לקבל את מה שלא בחרנו, אך להמשיך עם לב פתוח ולזכור שההזדמנויות האמיתיות באות כשאנחנו מוכנים להקשיב, לתמוך ולסמוך על אחרים.
