מזג האוויר היום חמים ושמשי, ורונית מחליטה לנצל את ההזדמנות לאוורר את הכריות והשמיכה שלה. בשביל הכריות היא ממלאת שקיות נייר במן, ולשמיכה היא משתמשת בשטיח קיר ישן עם דפוס של צב. היא מרפדת את השטיח בחבל שנמתח בין שני עצים, ובצד שם ספסל עץ מצופה עור מלאכותי אדום, ומסדרת מעליו את הכריות הביתיות.
אורלי חסרת בית כבר יותר משנה. החלום שלה הוא לחסוך כמה שקלים, לשחזר את המסמכים שאיבדה, ולחזור הביתה לאחת הקהילות בדרום, שם מחכות לה משפחה וחיים רגילים. בינתיים היא מתגוררת בבקתה הישנה של שומר יער שהייתה פעם בלב יער צפוף; היום, במקום היער, נבנה מזבל ענק.
בהתחלה הריח כמעט ולא ניכר, אך עם הזמן ערימות הפסולת מתרחבות לא שעות אלא דקות. כאן נזרקים כל מה שאפשר: חומרים מבנייה, רהיטים שבורים, בגדים ישנים, כלים. כך רונית מוצאת ארונית קטנה, פוף ישן אפילו ותיבה מעץ מלאה בבגדים שהורדו כפסולת.
מזחלים של סופרמרקטים מתחילים להופיע, מפרקים סחורות שפג תוקפן. אחרי מיון קפדני, לפעמים נמצאים ירקות ופירות בר-אכילה ואף מוצרי קפוא חצימוכנים. המים קצרים רונית חייבת לאסוף אותם מהנהר הממולא בתולעים, לסנן במגבות ובפחם שהיא מוצאת בפסולת.
עצי אש ברובם שבורים, ולכן חימום התנור לא בעייתי. הימים נשזרים לשגרה מונוטונית, והחיסכון בכסף נדיר. מטבעות בכיסי בגדים זקופים כמעט ולא קיימים, והמזכרות ארנק נחשבות לתגבור של המאה.
בלילה, רונית מתעוררת מרעש של רכב מתקרב. זה רגיל רוב האנשים מביאים אשפה בלילה כדי שלא יזוהו. הפעם הרכב נראה יוקרתי, גדול, כמעט טנדר, ובאור הירח נראה כשלולית של ברזל על גלגלים.
אדם יורד לאט, מושיט מגולגלת ענק מהמאחר, ומגרר אותה עמוק לתוך ערימות האשפה.
אולי זה מריח של קורת גג? אפשר לתקן את הגג הגשמים בואו קרוב, חושבת רונית, ומדמיינת בקולה: בוא, תעזוב מהר!
האיש שם את המגולגלת בבור בין ערימות, מסתכל סביב כאילו מתלבט, מנפנף ידו וחוזר למכוניתו. כמה דקות לאחר מכן המנוע רועש, והרכב נעלם בחושך.
אחרון סוף, נאנחת רונית ומתלבשת למעבדה. היא לובשת מגפיים גדולות של גומי, וצועדת אל החצר. השמיים מתחילים להבהיר, האוויר מריח ביער שהשתקף בזיכרון. היא זוכרת שיש קרחת למעלה מהגבעה שבה גדלים פטריות שווה לבדוק בבוקר.
כשהיא מתקרבת למקום שבו האדם שם את המגולגלת, היא מצפה לראות רצועת קורת גג או פוליאתילן עבה, אך במקום זאת רואה שטיח מקופל בקפידה. לא כל שטיח זה שטיח עשיר שהייתה פעם במעוזים של עשירים.
וואו סגנון תימני, ממש יפה וכבד. חבל שלא לשימוש בגג, אומרת רונית מאוכזבת, ואז מוסיפה, אולי אני אקח אותו? אם אקפל חצי, יהיה לי מזרן טוב יותר מהשקיות המן.
היא מתלהבת מהרעיון וצועדת במהירות אל השטיח. היא מנסה להרים הוא כבד מיד. היא מושכת בעדינות את הקצה כדי לפרוש, ואז שומעת קריסה מישהו מתפלא בפנים!
רונית, שראתה במקור כל מיני דברים בשנה שהיא בחוץ, מרגישה פחד לראשונה, ברגליה רעידות. היא מתקרבת וקוראת:
מי שם?
שקט. ואז צליל מצער שוב, וקול נשי כמעט בלתי נשמע:
זה אני מרים קבל
רונית מתחילה למשוך את קצה השטיח במאמץ, ולבסוף משחררת את האישה. היא נופלת, מתהפכת וקול מצער יוצא ממנה.
החזקי, אני עוזרת!, צועקת רונית רצה לעזרה.
כאשר השטיח מתפשט על האדמה, על הרצפה שוכנת אישה קטנה ורזוקה בבגדים נאים. יש לה מכה במצח. מביטה סביב מבולבלת ואומרת:
איפה הוא הביא אותי? למזבל? ככה
רונית מרים אותה בעדינות, מובילה לאט אל הבקתה שלה. היא מציבה אותה בכסא, הולכת להחליף בגדים, והאישה, רק עכשיו שמבינה שהיא ניצלה, מתבכרת בשקט:
אני חיה הוא רצה לקבור אותי בחיים, אפילו הרס את השטיח האהוב עליו
רונית מדליקה קיטור, שואבת עלים מהארון, מכינה תה חם חזק, ומניחה את הספל מול האורחת.
שמי אורלי אדמסקה, מציגה את עצמה. הייתי מורה לספרות ולשפה הרוסית.
את בחורה? שואלת האישה בתמיהה, מביטה בתספורת הקצרה ובבגדים הגברי.
כן, זה פשוט כך קרה, משבחת רונית. בבאשלים באתי, רציתי לעבוד כמורה פרטי, אבל בתחנה נגנבו לי כלום תיק, כסף, תעודות
למה לא פניתי למשטרה? שואלת מרים בקשיחות.
פניתי. הם אמרו שאצטרך לשחזר הכל דרך השגרירות עלות תשלומים קונסולרים, ניירת ואין לי כסף. בלי טעם. מרים מביטה ברוני בתשומת לב. דרך העצב בעיניה נצץ משהו של חמלה.
אין באמת עזרה?, שואלת. אני לא יודעת על שירותים כאלו. רונית נאנחת. איך נפלתי על השטיח הזה?
במענה, מרים מתפרקת בבכי:
כך החיים איך זה הגיע אליי
רונית לוחשת:
למה שאלתי
מרים מנגב דמעות, מתיישבת זקופה, ומביטה ברונית במבט של ניכור או כעס:
למה אני אמורה לעזור לך? אתה יודע מי אני? ברגע שאצא מכאן אעשה פגיעה כזאת שלא ישכח! ותחשבי על עצמך איך אפשר לחיות ככה?
רונית מורידה עיניים, מרגישה אשמה על חייה, על הקטיפה, על הבקתה שהיום נראית כמעט לארמון מול השטיח.
הקפה נגמר, מרים נושמת עמוק, ופונה כאילו אל מישהו בלתי נראה:
זה בסדר אלך אלייך, מוסיפה, ומכוונת אגרוף לאוויר כאילו האויב כבר נמצא שם.
במחוץ, שחר מתחיל להאיר. קרני השמש הראשונות נכנסות לתוך החלל הקטנטן ומאירות חלקיקי אבק.
אורלי, מגורית כאן הרבה זמן? אז את יודעת את הדרך למהירות?, שואלת מרים, קמה באיטיות מהכיסא.
כן, אני יודעת, מאשרת רונית בראשה. אם כך, תלווה אותי? מצווה מרים במקום לשאול.
היא יוצאת מהבקתה, מזיזה כתפיה הבוקר קר, והיא רק לבושה בחולצה צמר דקה.
קחי קארדיגן או מעיל, מציעה רונית, אך מרים מציגה אף בקשר: לא אניח את הקור. תביאי אותי רק לכביש זה הכל.
הכביש לא רחוק, משיבה רונית, הולכת לצידה. איך תטיילי עם הפציעה הזאת?
אם תרצי לחיות, תלמדי לשרוד, ילדה. תדחי אותי, אל תעצרי אותי, אומרת האישה הזקנה, נשענת על זרוע רונית.
בדרך, מרים מתלוננת:
מה עשו כאן? גזרו את היער והזניחו אותו. אין מטעים, אין שתילים חדשים. נשרפה כל הטבע זה מזעזע!
הם מגיעים לכביש מהר. מרים נעצרת, מודה ברוך בקפיצה, ומשחררת את ידה מרונית:
זהו, סימצ׳קה. מכאן ונפרד, ואני אנסה לעזור לך.
רונית פונה חזרה, חותמת במחשבה:
אישה מעניינת. הולכת כמו מלכה, קולה חזק ובטוח. אולי היא אישה עסקתית או מייסדת של משהו. לא משנה היום. אם היא תעזור אהיה אסירת תודה לחיים.
בבקתה היא ממשיכה: מדליקה את התנור, מכינה תה, לוקחת קמח מהמטבח לאפיית לחמנים. היא שופכת מים רותחים על בצק גרגרי, ממליחה, מרדדת בבקבוק, ומטגנת על מגש ישן.
זה יטעם טוב, היא חושבת, צופה בלחמניות שמזהבות.
בדיוק כשהלחמניות מוכנות, הדלת נפתחת במהירות. מרים קבל עומדת במזיז, רעודה מקור, פניה חיוורות, ידיה תופפות צד.
רונית, תעזרי
אורלי תופסת את זרועה של האישה בעדינות, יושבת אותה על הספסל, ומניחה אותה להתמוטט, וקוראת בתשישות:
אוי, זה כואב, כואב אני לא יכולה להרעות, לא עומדת בקור! והנה הנהגים! אף אחד לא עצר, חוץ מאחד. אמרתי לו: קח אותי ל, והוא שאל: איך תשלמי? סבתא, את מבינה?! מי אני שום דבר?!
מרים בוכה, ורונית מחלקת לה חצי לחמנייה חמה.
זה ממוצרים שפג תוקף?, שואלת.
לא, זאת פחזלאה שהוצאה. לפעמים חרק נכנס לקמח אני מסננת ומוסיפה מים רותחים. הוא יוצא כמעט ביתי, וטעים.
את מפתיעה אותי!, משיבה מרים, שותקת, מתעכלת. לא ראיתי דבר כזה במאות שנים ולא רוצה לראות שוב.
את כמעט בת תשעים, נכון?, משאלת רונית.
כן, כמעט. ומה עכשיו? אין לי דרך לעבור לעיר, ובבית אין בית בשבילי. רק אותו בןהחמות שהשליך אותי כמו חבילה של חול.
את לא הולכת ללכת ברגל?, אומרת רונית. זה יהיה קשה מדי עבורך.
באות הרגע היא רואה טנדר מוכר בחלון. הוא נעצר ליד המזבל, כאילו מחפש משהו. רונית מבינה מייד זה אותו האיש שהביא את מרים.
מישה, שקט! הוא חוזר!, לוחשת רונית. היא שואלת במבט, רונית כבר מחזיקה ביד שלהרונית כבר מחזיקה ביד שלה מפתח האחורי של האחווה, מתכננת ברגישות לברוח לפני שהגבר יפגע שוב.
