היום, 4 ביוני 2026
היום היה חמים ושמשי, ולכן ניצלתי את ההזדמנות להוציא לאוויר את כריות ושמיכה שיצרתי. השתמשתי בשקיות נייר ממולאות בער שמי, ולשמיכה שטיח ישן מהבית עם דפוס צבאים. פרשתי אותו על חבל בין שני עצים, וכיסא עץ מצופה עור אדום העשיתי לי מושב, ושמתי עליו את כריות הביתיות.
הייתי חסר בית כבר יותר משנה. חלומי היה לחסוך כמה שקלים, לשחזר את המסמכים שאיבדתי ולחזור הביתה לאחד מהשכונות הדרומיות בירושלים, שם משפחתי מחכה והחיים הרגילים מחזרים לי תחושת שלמות. בינתיים גרתי בבקתה ישנה של שמאי יער שננטשה ביער צפוף. היום במקום היער יש אשפה עצומה של טל-חניון הלוד.
בתחילה הריח היה כמעט נעלם, אך עם הזמן ערימות האשפה הלכו וגדלו בשעות ולא בימים. נזרקו כאן כל מיני קורות חבילות בניין, רהיטים שבורים, בגדים ישנים, כלים. כך מצאתי ארון קטן, פוף מקולקל ואף תיבה עץ עם בגדים שהוצאו כמזבלים.
לאחרים הגיעו משאיות של סופרמרקטים פרקו מוצרים שפג תוקפם. לאחר מיון קפדני מצאו לפעמים ירקות ופירות אכילים, ואפילו מנות קפואות של חצי-מוכנות. המים היו נדירים; אספתי אותו מהנהר המזהם, סיננתי בבד פחם שמצאתי באשפה.
עץ השרף היה בר קיימא גזעי עץ שבורים על פני השטח, ולכן חימום התנור לא היה בעיה. הימים עברו באותו קצב משעמם, וחיסכון אפילו של כמה אגורות היה נדיר. מטבעות בכיסי הבגדים שהושלכו היו נדירים, וכספומט מצאתי ליום הולדת.
אחת הלילות קרא לי רעש של רכב מתקרב. זה היה רגיל רוב האנשים מביאים אשפה בלילה כדי לא להיזוהות. הפעם הרכב היה שונה רכב יוקרה גדול, כמעט SUV, שהיה בחושך כמו חיה על גלגלים.
איש ירד לאט, שלף רול ענק מהמזוודה וגרר אותו אל תוך ערימות האשפה.
יכול זה להיות קורה לתיקון? אולי אפת החזית הגשמים מתקרבים, חשבתי לעצמי, משוכנע שהזר, בוא, תזז, תנצל את עצמך!.
הוא הנח את הרול בתוך בור בין ערימות האשפה, הסתכל סביב כאילו מתלבט, נפתח ידיו והלך חזרה למכוניתו. כמה דקות אחרי כן המנוע חזר, והרכב נמעך אל החושך.
סוף סוף, נשפתי, והחלתי להחליף לבוש לעבודה.
לבשתי מגפיים גדולים של גומי והלכתי אל החצר. השמיים התחילו להתבהר, וריח היער נגע באוויר. נזכרתי שיש מרחב גבוה על הגבעה שבו צומחים פטריות כדאי לבדוק את זה בבוקר.
כשהתקרבתי למקום שבו האיש השאיר את הרול, ציפיתי לראות חלקי קורת גג או פוליאתילן עבה. במקום זאת, על האדמה היה גלגל שטיח מסודר. לא כלשהו שטיח שעליו נראים עיטורים של בתים משופעים.
וואו סגנון בוכרה, נדמה לי. יפה וכבד. חבל שלא לשימוש בגג, אמרתי באכזבה, ואז הוספתי, אולי אשאר? מקפל בחצי, הוא יהיה מזרן טוב יותר משקיות הער.
ביקשתי את הרול, ניסה להרים כבד מיד. משך קצהו בזהירות לגלול. ואז שמעתי קול מתנגן מתוך השטיח!
זה היה דבר שלא ראיתי לפני כן במהלך השנה על הרחוב פחד נגע בי והברכיים רעדו. התקרבתי וקראתי:
מי שם?
שתיקה. ואז קולה של אישה ברעש נמוך:
זה אני מריה פיליפובנה
שיחררתי את הקצה, והאישה נפלתי על הקרקע, מנסה להסתובב, וקראה בדממה.
חכי, אני אעזור! קראתי, רץ אחריה.
השטיח נפרס לגמרי; על האדמה הייתה אישה קטנה, דקה, לבושה לבוש מכובד, עם חבורת חום במצח. היא הסתכלה סביב בתמיהה ואמרה:
איפה? למי הביא אותי? למזבל? כך
בלי מילים, לקחתי אותה למקלטי, נטעתי אותה בכיסא, הלכתי להחליף לבוש, והיא בכתה בחשש:
חי, חיי הוא רצה לשקוע אותי בחיים, ונהרס גם השטיח היקר שלו
שפית קום, לקחתי צמחים מהארון והכנתי תה חזק, וקיבלתי אותה בכוס.
שמי ריבקה אליאס, מורה לשפה העברית וספרות, הכריזה.
את בחורה? שאלה במפגש, מביטה במתכת הקצוצה שלי.
כן, כך קרה, נשאתי. בדיוק לבתי ספרת, רציתי לעבוד כמורה פרטית, אך ברכבת נגנבו לי כל הדברים תיק, כסף, תעודה
ולמה לא פנית למשטרה? שאלה מריה ברצינות.
פניתי. קיבלתי להמליץ ללכת לשגרירות, וצריך כסף לשכר טרחת קונסוליה. אין לי דבר, כלום.
מריה בחרה מבט חם, כאילו חוותה הבנה.
אין עזרה אמיתית? שאלה. אין לי מושג על שירותים כאלה, עניתי. איך מצאת את עצמך בשטיח הזה?
היא רעדה שוב ובכתה:
כך החיים איך זה קרה לי
זעקתי ברקע:
אוי, למה שאלתי
מריה ניגשה אליי במבט של זרות או תסכול:
למה לעזור לי? אתה יודע מי אני? כשאצא, אעשה פרצה שיזכיר לו לעולם! והחיים? האם אפשר לחיות כך?
הורדתי מבט, מרגישה אשמה על חיי הקשים והבקתה שכעת נראתה כמו ארמון על רקע השטיח.
היא סיימה את התה, נשמה עמוק, ולפני שהקול נגע במישהו שלא נראה, אמרה:
בסדר אגיע אליך היא השתדלה לזרוע כפפה באוויר כאילו האויב כבר מחכה.
הבוקר החל לצאת. קרני השמש הראשונות נכנסו דרך החלון, והאירו את חלקיקי האבק באוויר.
ריבקה, כמה זמן את כאן? את יודעת איך להגיע לכביש הראשי? שאלתי.
בוודאי, היא ענתה. אם תוכל ללוות אותי? היא ביקשה באופן שאינו שאלה אלא פקודה.
יצאתי מהבקתה, והבוקר היה קר, והייתה לבושה בחלוק צמר דק.
קחי סאבלי או מעיל, הצעתי, אך היא קמטה אפה בחוסר רצון: לא אפרור. רק קחי אותי לדרך זה הכל.
הכביש לא רחוק, אמרתי, צעדתי לצידה. איך תלכי עם הפציעה?
אם תרצי לחיות, תלמדי לנהל, ילדה. אל תעצרי אותי, אמרה, נשענת על זרועי.
בדרך, היא המשיכה להתלונן:
מה עשו כאן? קיצרו את היער והעזיבו אותו. אין שתילים, אין שתילה חדשה. נצלו עד תום וזה מתסכל!
כשהגענו לכביש הראשי, מריה נענתה במקצת, והרחיקה את ידה:
זהו, סימוצ׳קה. מכאן והלאה את לבד. ואני אנסה לעזור לך.
חזרתי פנימה, חשבתי לעצמי:
אישה מעניינת, הולכת כמלכה, קולה חזק ובטוח. אולי היא מנהלת או בעלת עסק. לא משנה, אם תעזור אהיה אסיר תודה לחיים.
בבית, חיממתי תנור, הכנתי תה, קיבלתי קמח מהארון והתחלתי לאפות לחמים שטוחים. שפכתי מים רותחים לתוך הבצק, הוספתי מלח, גלגלתי עם בקבוק וקיליתי על מחבת ישנה.
זה יהיה טעים, חשבתי, מתבונן בלחמים שהשתחררו לחום.
בדיוק כשהלחמים היו מוכנים, הדלת נפתחה פתאום. מריה בנאריה עמדה בפתח, רועדת מהקור, פניה חיוורות וידיה תפסו את צידה בקצב קפיצה.
סימון, תעזרי לי
תפתי אותה על הספסל, ישבתי אותה, היא נענתה בכאבים:
כואב אני לא יכולה לשבת, לא יכולה להישאר בקור! ולמה הנהגים? אף אחד לא עצר, חוץ מאחד. אמרתי לו: קח אותי ל והוא שאל: איך תשלמי? סבתא, את מבינה? מי אני שום דבר?
מריה בכתה, והצעתי לה חצי לחם חם.
זה מבוזבז? שאלה.
לא, זה נזרק. לפעמים יש חורים בקמח אני מנפה ומבשל עם מים רותחים. יוצא כמעט ביתי וטעים.
אתה מפתיע אותי! היא השתשתה. לא ראיתי דבר כזה במאה שנה ולא רוצה לראות שוב.
את כמעט בת שמונים, נכון? שאלתי.
כן, ככה. ומה עכשיו? אי אפשר להגיע לעיר מכאן. ולבית? אין לי בית. רק אותו בן-זוג שנזרק אותי כמו חבילה של חול.
את לא תלכי ברגל? שאלתי. זה יהיה קשה מדי.
פעם פתאום, ראיתי SUV בחוץ, חונה ליד האשפה. מהר הבנתי זה אותה אדם שהביאה את השטיח.
דודה מריה, שקטה! לחשתי. הוא חוזר!
היא הרימה גבה, אך כבר תפסתי אותה והצמדתי לרצפה.
שקט! לחצתי על פיה, והזזתי אותה לחדר המרתף, סגרתי את הדלת בלוח עץ והמתנתי.
קפוץ בדלת, נשקתי עמוק ופתחתי. איש גבוה בחליפה יוקרתית, הבעה נחשבת, כשראה את פני בהתנגדות.
שלום, אמר בקול מרומם, אתם גרים כאן?
ככה משהו, עניתי, מנסה להישאר רגוע.
ולילה גם? הוא המשיך. שמעתם משהו מוזר? מצאתם משהו?
הצגתי פנים תמימה:
מה איבדת? שאלתי, כאילו לא יודעת.
הוא גרד את ראשו:
איבד? אפשר לומר כך
האם שהית כאן בלילה?
כן, אמרתי כך.
ולא שמעת שום דבר מוזר אתמול בלילה?
לא, עניתי בעדינות, מבלי להתקפץ. רק הכלבים לא נובחו כמו בדרך כלל, והשאר שקט.
הוא הביט בי מרוכז, כאילו מחפש אמת בעיניים, ואז פנה ברכבו והלך. חיכיתי עד שיעזב, ואז פתחתי את המרעתף.
מריה קפצה החוצה, אחזה בצידה אבל כבר לא בכעס רק בזעם:
בלתי יאומן! חזר כדי לקחת אותי נוכל! אבל את, סימוצ׳קה, ילדה טובה הצלת אותי פעמיים!
מי הוא בשבילך? שאלתי.
חתן של בתי, ואל תחשוב שזה רק חתן חובל! בנו מת, והוא רוצה לקחת לי את חלקי. אמרתי לו שלא יקבל שקל. גם אינו רוצה את האישה שלו החדשה!
מריה המשיכה, כאילו חיפתה אותו בתודעה:
הקמתי חברה של חציצות, היה לנו חוזי ממשלה, נדל”ן בחו”ל, יאכטות, מטוס פרטי. החתן היה מוכן להחריב הכל אם לא היה נכד שלי. הוא מנהל טוב. העסק שלנו בידיים טובות.
אז הוא רצה גם ממני משהו? שאלתי.
כמובן! אחרי מות אשתי, הוא רצה להתחתן עם צעירה, שלח אותי לצרפת או אוסטריה כדי שלא אפריע. בתי הקטנה מזמינה אותי, אבל אינני חובבת גרמנים. והנכד שלי ברוסיה. הייתי עוברת אליו אם לא היה חובל. הוא לקח אותי וזרק אותי לשטיח במזבלה.
הביטתי בו בעדינות, וביקשתי:
תני לי את כתובת הנכד, אני אלך אליו בעצמי. הוא חייב לדעת איפה את נמצאת.
עיניה של מריה נדלקו בתקווה:
באמת? תודה אלוהי! אבל הם לא מרשים לאנשים כמוני להגיע לנכד, המשטרה תתפוס אותי מיד.
אז נשתמש בתוכנית אחרת, חייכתי. תלבשי את בגדי, ואני אלך במקומך.
היא הסכימה, הורידה את חצאית הצמר, לבשה סוודר רחב. כשהלבשתי את בגדי, היא הנהינה בחיוך:
מתאים לך! אם רק היה לך עקב, היה אפשר ללכת למסיבה!
יש לי זוג, אמרתי ולקחתי נעליים מהתיבה. לא במידה שלי, אבל יסתדרו.
בזמן שהכנתה את המכתב, כתבה כתב ברור ובטוח:
אולג יזהה אותי. הוא ייקח אותי משם. ואז נטפל בגלב כראוי!
לפני שאני יצאתי, חיבקתי אותה:
תשמרי על החלון, נעלי את הדלת. אם תשמעי קולות רדפי למרתף, הסתתרי כמה שניתן.
כן, מפקדת! היא חייכה.
יצאתי לדרך, הלכתי לכיוון העיר. מכוניות עברו, אף אחד לא שם לב לאיש המסתתר במלבוש של מישהו אחר. פתאום ברעש של בלמים מאחורי.
צריך רכב? שאל נהג של רכב פרטי. לעיר?
הסתכלתי במראה היה צעיר בעל מבט דרומי משכנע. אמריקאי? שאלתי בעברית.
בטח! עלה לי לשאול אם יש לי צורך בעזרה, הוא חייך. איך הגעת לכאן?
סיפור ארוך, אמרתי, מעביר לו את המכתב. אצטרך למסור אותו למקום. אפשר לעזור?
הוא קרא את המכתב וניגן:
רחוק! אבלכך, כשאולג הגיע אל ביתו של נכדו, נפתחו שערי תקווה, והחיים המרתקים של סימה קיבלו סוף של שלום.
