היום ההוא היה חמים ושמשי, ולכן חניתה ניצן נזלתה את ההזדמנות לפרוש את כריותיה והשמלה שדמה שמיכה. על הכריות היא השתמשה בשקיות נייר ממולאות בתערובות של קמח קונק, ועל השמלה שטיח קיר ישן עם ציור של צבי. היא מתיחה בעדינות חבל בין שני עצים, והציבה ספה עץ מצופה עור אדום מלאכותי, שמריחה עליה את כריות הביתיות.
רבקה הייתה חסרת בית יותר משנה שלמה. חלומה היה לחסוך כמה שקלים, לשחזר את תעודותיה האבודות ולחזור הביתה אל אחת ממקצועות הנגב, שם חיכו לה זיכרונות של משפחה וחיים רגילים. בזמן הזה היא נאלצה להתגורר בבקתה היענה של שמאי יער לשעבר, שנבנתה ביער צפוף. היום במקום היער הזה עומד פסולת ענק.
בהתחלה הריח כמעט ולא ניכר, אך עם הזמן ערימות האשפה גדלו לא בשעות אלא בדקות. נשלחו לשם כל מיני פסולת: חמרי בנייה, רהיטים שבורים, בגדים ישנים, כלי אוכל. כך מצאה רבקה ארון קטן, פוף משומש ואף תיבת עץ עם בגדים שמישהו זרק כהזנה חסרת ערך.
עם הזמן החלו להגיע משאיות סופרמרקטים פורקות מוצרים שפג תוקפם. אחרי מיון קפדני מצאו לפעמים ירקות ופירות אכילים ואף מוצרי קפוא חצי מוכנים. המים היו מצרך נדיר; היא נאלצה לשאוב אותם משיטפוניו המגעילים, לסנן בבד ופעפוע פחם שנאסף באותה פסולת.
העץ לבעירה היה זמין בשפע גזעים שבורים פזורים בכל מקום, ולכן חימום התנור לא היה בעיה. הימים נמסרו בשגרה משעממת, והחיסכון בכסף היה אירוע נדיר. מטבעות בשקיות הלבוש היו נדירים, והארנק נחשב לממצא העשורים.
לילה אחד היא קיבלה קולה מרעש של רכב מתקרב. זה היה דבר רגיל רוב האנשים מביאים אשפה בלילה כדי להימנע מהזיהוי. הפעם הרכב היה יוקרתי, גדול, כמעט כמו רכב שטח. לאור הירח נראה כחיה על גלגלים.
גבר ירד בקלות, משיכה גליל גדול ממאוצה והקפיד לשגר אותו עמוק אל ערמות הפסולת.
אולי זה קרש גג? אוכל לתקן את הגג הגשם מתקרב, חשבה רבקה, מזמינה את הזר אל תוך מחשבתה: בוא, בוא, תעזוב מהר!
הגבר הניח את הגליל באורחת בין ערימות האשפה, הסתכל סביב כאילו תוהה, גילה יד והלך חזרה למכונית. כמה דקות אחרי כך המנוע רימר, והרכב נעלם בחשכה.
סוף סוף, נשאה רבקה ונגשה לבושה של עובדה.
היא נעטפה במגפיים גדולים ויצאה אל החצר. השמיים כבר הבהו, האוויר ריח של יער. היא נזכרה שמחוץ לגבעה יש מרווח שבו צומחים פטריות כדאי לבדוק זאת בבוקר.
כאשר התקרבה למקום שבו הגבר הניח את הגליל, ציפתה לראות רצועת קרש גג או פוליאתילן עבה. במקום זאת, על האדמה היה גלגל שטיח מסודר. לא שטיח רגיל זה היה שטיח שהיה שייך ביתים מפוארים בעבר.
וואו סגנון בוכרה, כנראה. יפה, כבד. חבל שלא למטרת גג, התלהבה רבקה אך הוסיפה, אולי אקח אותו? אם אפול אותו חצי, יהיה לי מזרן טוב יותר מהכריות של הקמח.
היא רצה אל הגלגל, ניסתה להרים היה כבד מדי. משכה בעדינות את הקצה כדי לפרוש, ואז שמעה קולה של מישהו מתנשף מבפנים!
רבקה, שראתה המון בחיי הרחוב, נבהלה בפעם הראשונה. היא התקרבה וקראה:
מי שם?
שתיקה. ואז קול נשמע, כמעט לחישה של אישה:
זה אני מריה פיליפובנה
היא משכה את הקצה במאמץ, ולבסוף שחררה את האישה. היא נפליה, התהפכה וקיללה בשקט.
החזקי, אני אעזור לך! קראה רבקה, רצה לביתה.
כאשר הפכה השטיח למשטח, על האדמה שכבה אישה קטנה, דקה, בבגדים נאים. הייתה לה חבלה במצח. היא הסתכלה בתוהו ובוהו ושאלה:
איפה זה אותי? למזבל? כך
רבקה ללא מילים הרימה אותה בעדינות והובילה אותה אל הקטן שלה. היא ישבה אותה על כיסא, הלכה לשנות בגדים, ובזמן שהאישה הבינה שהיא ניזוקה, בכתה בחשאי:
חי, אני חיה הוא רצה לחמוע אותי חיי, אפילו השטיח היקר שלו הרקיע.
רבקה הכינה קנקן, לקחה עשבי תיבול מהארון, הכינה תה חם חזק והניחה את הכוס לפני האורחת.
אני רבקה אלימור, הציגה את עצמה. מורה לשפה הרוסית וספרות לשעבר.
את בת? שאלה האישה בפליאה, מביטה בתסרוקת הקצוצה ובבגדים הגברים.
כן, זה קרה ככה השיבה רבקה. באויתי לבירה, רציתי לעבוד כמטפלת. אבל בתחנה נזרקתי, כל הציוד, הכסף, התעודות
למה לא פניתי למשטרה? שאלה מריה בקפדנות.
הייתי. אמרו לי לפתור זאת דרך השגרירות, והדבר יקר אגרות קונסוליות, ניירת ואין לי כלום.
מריה בחנה אותה בעיניים, והבעה של חרטה נרקמה במבטה.
אין באמת עזרה? שאלה. אין לי מושג על שירותים כאלה. רבקה נאנחה. איך נפלתי בתוך השטיח הזה?
מריה קפצה בבכי:
כך החיים איך הגיענו לכאן
רבקה לחשבה לעצמה:
למה שאלתי
מריה נגדה מביטה, כאילו מזיינת או מתרגזת:
למה עליי לעזור לך? אתה יודע מי אני? כשאצא משם אסיב שערורייה שלא תשכח! ותחשבי על עצמך. איך אפשר לחיות כך?
רבקה הורידה מבטה, מרגישה אשמה על החיים, על השמצות, על הבקתה שפתאום נראתה ארמונו לעומת מה שהיה בתוך השטיח.
האורחת גמרה את התה, נשמה עמוק, ולכאורה פנתה למישהו שלא נראה:
זה בסדר אלך אליך היא הוסיפה, מכה את האגדה באוויר כאילו התוקף כבר כאן.
מחוץ, השחר התפתח. קרני השמש הראשונות חדרו לתוך החדר, מציגות את חלקיקי האבק הקטנים באוויר.
רבקה, אתה גר כאן הרבה זמן? אז אתה יודע איך להגיע לכביש? שאלתה מריה, קמה באיטיות מהכיסא.
בוודאי, השיבה רבקה. אז תסייעי לי? ציוותה האישה במקום לשאול.
היא יצאה מהבקתה, השחר היה קר, והיא לבושה בחולצת צמר דקה.
קחי מעיל או סוודר, הציעה רבקה, אך מריה הזדעזעה: לא אפחד. רק קחי אותי אל הכביש זה הכול.
הכביש לא רחוק, השיבה רבקה, הולכת לצידה. איך תלכי עם הפציעה?
אם תרצי לחיות, תלמדי לנהל, ילדה. תני לי ללכת, אל תעצרי אותי, אמרה האישה הזקנה, נסמכה על זרוע רבקה.
בדרך מריה המשיכה למרק:
מה עשו כאן? כרו את היער ועזבו אותו. אין מושבות, אין נטיעות חדשות. השתמשו בו ועוזבו! זה מזעזע לראות!
הם הגיעו לכביש מהר. מריה עצרה, הוקירה את רבקה בניד ראש קצר, ושחררה את ידה:
זהו, סימוצ’קה. מכאן והלאה את לבדך. ואני אנסה לעזור לך.
רבקה הסתובבה וחשבה לעצמה:
אישה מעניינת. הולכת כמו מלכה, קול בטוח וחריף. אולי היא בעלת עסקים או מפקחת לשעבר. אבל לא משנה. אם היא תעזור אהיה אסירת תודה לחיים.
בבית, היא חיממה את התנור, הכינה תה, שלפה קמח מהמחסן למאפה שטחי. היא שפכה מים רותחים לתוך קמח, מלחה, גלגלה בעזרת בקבוק וחתכה על מגש ישן.
זה יהיה טעים, חשבה, מביטה במאפים שמזהיבים.
בדיוק שהמאפים היו מוכנים, דלת הבקתה נפתחה בפתאומיות. מריה פיליפובנה עמדה במפתח, רועדת מהקור, פניה חיוורות, ידיה מצומדות בצד.
רבקה, עזרי
רבקה תפסה את זרועה של האישה וישבה אותה על הספה. היא שכבתה, קבעה את עצמה ונאנחה:
אוי, זה כואב אין לי מה לאכול, אין לי מה להתחמם! ונהגי! אף אחד לא עצר, חוץ מאחד. אמרתי לו: קחו אותי לארץ האדום! והוא שאל: איך תשלמי? סבתא, אתה מבינה?! מי אני שום דבר?!
מריה בכתה, ורבקה העבירה לה חצי לחם חם.
זה מצרכים שפג תוקף? שאלה האישה במבוכה.
לא, רק נזרקו. לפעמים חרקים נכנסים לקמח אז אני מנפה ומבשלת במים רותחים. יוצא כמעט כמו ביתי. וטעים גם.
אוי, אתה מפתיע אותי! מריה השתהתה. לא ראיתי דבר כזה במאה שנים ולא רוצה לראות שוב.
את קרובה לתשעים, נכון? חקרה רבקה.
כן, ואני עכשיו? אי אפשר להגיע לעיר מכאן. בבית אין בית בשבילי. רק האיש המרעיל שהשליך אותי כמו שק של חול.
את לא תלכי ברגל, נכון? הציעה רבקה. זה יהיה קשה מדי.
באותו רגע, נראתה משאית SUV מחוץ לחלון. היא נעצרה ליציאה של האשפה, כמו שמחפשת משהו. רבקה הבינה מיד: זהו אותו איש שהביא את מריה.
סבתא מש’ה, שקטה! לחשה. הוא חזר!
מריה הרימה גבה בתשובה, אך רבקה כבר אחזה בידה והציבה אותה על הרצפה, קיבעה ברכבה:
לא תדבר! הוא עלול לשמוע.
מריה רעדה במגע, אך נקטה בעמידה. בחוץ, האיש חקר סביב ערימת האשפה, חזר אל הבקתה. רבקה נגעה בשפתיה, ויחד עם מריה הובילה אותה לחדר מרתף, סגרה אותו בלוח פלסטיק והמתינה.
כאשר בדלת נשמע קרקור, היא לקחה נשימה עמוקה ופתחה. אדם גבוה, לבוש יוקרתי, פניו משדרות עליונות.
שלום, אמר, מביט ברבקה בחוסר הערכה. את גרה כאן?
משהו כזה, השיבה, מנסה להישאר רגועה.
ולילה גם? שאל המשיך. שמעת משהו מוזר בלילה האחרון?
רבקה חייכה תמימה:
מה איבדת? שאלה, כאילו לא יודעת דבר.
האיש גרד בראשו: איבד? אפשר לומר
אז בילית כאן הלילה?
כן, אמרתי זאת.
ולא שמעת דבר מוזר?
לא, ענתה, מנסה לשמור על קול רגוע. רק שהכלבים לא נובחו כמו תמיד. ובכל זאת שקט.
הוא הסתכל עליה במבט חד, כאילו מחפש אמת בעיניה, ואז פנה לחזרה למכוניתו, מביט בבתים. רבקה שמעה אותו מתרחק, פתחו את הלכוד של המרקע.
מריה, מצולקת, קפצה מהר מהמרחב, נושאת את צד גופה אך ללא דמעה רק כעס.
לא ניתן! הוא חזר לשאוב אותי נבל! אבל את, סימוצ’קה, ילדה טובה הצלת אותי פעמיים!
מי הוא בשבילך, מריה פיליפובנה? שאלה רבקה.
חתן שלי, ולא סתם נבל נדיר! בתי מתה והוא עכשיו אחרי שלי כדי לגזול את מה שנותר לי. אמרתי לו לפני שנים שלא יקבל שום שקל. גם הוא, וגם כלתו החדשה!
מריה סיפרה כאילו החותן עומד מולה: הורשתי את כל הירושה לנכד שלי. והוא, החמדן, רוצה לשבור גם את שמי.
רבקה הקשיבה נדהמת מהעושר והחמדנות, דברים שראתה רק בספרים. לפי מדדותיה, אדם עשיר כזה צריך להיות רגוע ובטוח. כאן היה בגידה, סכנה, ואף ניסיון לרצח.
מריה המשיכה, בנו ואלי הקמתי חברת חציבה גדולה, חוזים ממשלתיים, נדלן בחו”ל, יאכטות, מטוס פרטי. החתן היה מוכן לבזבז הכל אם לא היה הנכד. הוא מנהל אמיתי. אני יודעת שהעסק בידיים טובות.
אז הוא רצה שתרגישי משהו גם אתה? שאלת רבקה.
כמובן! אחרי מות אשתי, הוא רצה להתחתן עם צעירה, שלח אותי לצרפת או אוסטריה כדי שלא אפגע בו. בתי הקטנה מזמינה אותי, אבל אני איני רוצה גרמנים. ונכדי מרוסיה אם לא היה נבל זה, הייתי נודדת אליו. הוא לא נתן לי לקח אותי וזרק אותי לשטיח במזבלה.
רבקה הרגישה חמלה: אל תדאגי, מריה פיליפובנה. אם תתני לי כתובת של נכדך, אלך לשם בעצמי. הוא חייב לדעת איפה את.
עיניה של מריה נצצו תקווה: באמת? תודה ענקית! אבל יש בעיה לא יאפשרו לאדם כמוני להיכנס, האבטחה תקרא משטרה מיד.
אז נלך בדרך אחרת, חייכה רבקה. את תלבשי את בגדי, ואני אלך אליו במקומך.
מריה לא התנגדת. היא לקחה את חלוק הצמר, שינתה לשמלות ארוכות וסוודר רחב. כשרבקה לבשה את לבושה, מריה הנהנתה: זה מתאים לך! אם רק היה לך נעליים גבוהות, אולי תצאי למסיבה!
יש לי זוג, אמרה רבקה, לוקחת נעליים מהתיבה.בבוקר הבא, כשחזרו הביתה, מצאו את השטיח המפואר פרוש במרכז הבית, זוהר כמו תקווה חדשה של התחלה.
