היום היה חם ושמשי, ולכן רויטל ניצלה את ההזדמנות לְהִתְרַחֵף במרחב של כריות ושמיכה. הכריות היו שקיות נייר ממולאות במלאכת ערמת שמן, והשמיכה שטיח קיר ישן עם דגם של צבי. היא תלה אותו על חבל בין שני עצים, וכיסאה עץ מצופה עור אדום, ושטחה את הכריות על גבי הישיבה.
אורלי הייתה חסרת בית יותר משנתיים. היא חיפשה לשמור כמה שקלים, לקבל חזרה את המסמכים שאיבדה, ולחזור הביתה לדרום הארץ, לחופי אילת, שם זכרונות המשפחה והחיים השגרתיים חיכו לה. בזמן הזה היא גרה בבקתה של היער שהפכה היום למקם אשפה ענק על גבול רמת גן.
בהתחלה הריח היה כמעט בלתי מורגש, אך עם הזמן ערימות האשפה הלכו וגדלו לא על פני ימים אלא על פני שעות. נזרקו לכל מקום: שרידי בנייה, רהיטים שבורים, בגדים ישנים, כלים. כך רויטל מצאה ארון קטן, פוף מתפורר, ואף תיבה מעץ מלאה בבגדים שהונחו כפסולת.
מאוחר יותר הגיעו משאיות סופרמרקטים פרוקו מוצרי קצרים. לאחר מיון קפדני לעיתים מצאו ירקות ופירות שמישים ואף קפואים. המים היו נדירים; היא שולפת אותם מהנחל המוריק, מסננת דרך מגבות ופחם שנלקחו מאותה הפסולת.
עצים שבורים משמשים כעצי עץ, ולכן הצתה בתנור הייתה קלה. הימים נמסרו לשגרה משעממת, וחיסכון של כמה אגורות היה נדיר. מטבעות בכיסי בגדים מוזנחים הפכו למוצא נדיר, והארנקים נחשבו למצאת המאה.
בלילה אחד שמע רויטל רעש של רכב מתקרב. היה זה רגיל אנשים מביאים אשפה בלילה כדי שלא יזוהו. הפעם הרכב היה יוקרתי, גדול, כמעט כמו רכב שטח. באור הירח הוא נראה כחיה על גלגלים.
גבר ירד לאט, משך גליל ענק מהמאטריקה וגרר אותו אל עומק הערימות.
אולי זה גזיבת גג? אני יכול לתקן את הגג הגשמים יגיעו בקרוב, חשבה רויטל, וקראה למבקר: בואו מהר!.
הוא שם את הגליל בבור בין ערימות האשפה, הסתכל סביב כאילו מתלבט, נענע את ידו וחזר לרכבו. דקות ספורות אחרי כן המנוע רימן, והטיל עצמו אל החושך.
סוף סוף, נשפה רויטל, והחלה להחליף לבגדי עבודה.
היא חבשה מגפי גומי ענקיים ויצאה לחצר. השמיים כבר התאורו, והאוויר מלא בריח של יער. היא זכרה שכפול על הגבעה שם פטריות גדלות לשאול בבוקר.
כאשר התקרבה למקום שבו הגבר נחת, ציפתה לראות רצועת גזיבת גג או פוליאתילן עבה. במקום זאת מצאה על הקרקע שטיח מגולגל בעדינות. לא שטיח רגיל זה היה שכזה שהקישוטים שלו נזכרו בארמון של בוכרה.
וואו סגנון בוכרה, יפה וכבד. חבל שלא לגג, הרגישה רויטל, ואז הוסיפה: אולי אשמור אותו? קיפולו לחצי יהפוך אותו למזרן טוב יותר מהשקיות ערמת שמן.
היא נלהבה מהמחשבה וקראה בריצה לגליל. היא ניסתה להרים היה כבד מדי. היא משכה בעדינות ופתחה אותו, ואז שמע קוֹל זִעף מתוך השטיח.
רויטל, שהייתה ראתה כל מיני דברים בשנת החסרה, ראתה בפעם הראשונה את רגליה רועדות. היא התקרבה וקראה:
מי שם?
שתיקה. ואז קוֹל זִעף נוסף, וקול נשי חלש: זה אני מרים בלוץ
רויטל משכה במאמץ את קצה השטיח, והאשה נפלפה החוצה, מתהפכת ומתחרחרת.
החזקי! אני אעזור! קראה רויטל, רצה אליה.
כאשר השטיח נפרס במלואו, על הקרקע שכבה אישה קטנה וצרה בבגדים מסודרים, עם חבישה על מצח. מבט מבולבל, היא אמרה:
איפה אני עכשיו? למזבלה? ככה?
רויטל קמה ולקחה אותה אל הבקתה, ישבה אותה על כיסא, והלכה להחליף בגדים. האישה, שכעת הבינה שהיא נצלה, בוכה בחשש:
החיים רודפים אותי הוא רצה לקבור אותי בחיים, אפילו השטיח שלו נרסק
רויטל הכינה תה חזק עם עלי מרפא, והניחה כוס לפני האורחת.
אני אורלי רוזנברג, הציגה את עצמה. מורה לשפה הרוסית וספרות.
את בחורה? שאלה האישה, מביטה בקיצור השיער ובגדים גבריים.
כן, כך קרה פתאום״ רויטל חייכה עצובה. בקעתי לתל אביב, רציתי לעבוד כמורה ביתית. בתחנה נגנבו לי הכול תיק, כסף, תעודות
למה לא הלכת למשטרה? שאלה מרים בקול חמור.
הלכתי. הם אמרו לי לתקן דרך השגרירות עלות גבוהה של אגרות קונסוליות וניירת ואין לי כלום. מרים הביטה ברויטל בעיניים מלאות חמלה.
אין באמת עזרה?״ שאלה. איך נחתת על השטיח הזה?
מרים רעדה והתחילה לבכות: כך החיים מתפתלים איך זה הגיע לכאן
רויטל לחשבה: למה שאלתי
מרים ניגנה פניה והביטה ברויטל במבט של ריחוק או כעס:
למה אני צריכה לעזור לך? אתה יודע מי אני? כשאצא מכאן אביא סערה שלא ישכח! תחשבי על עצמך איך אפשר לחיות כך?
רויטל ניסתה להוריד את מבטה, מרגישה אשמה על החיים הרעועים והבקתה שהפכה כמעט ארמון לעומת השטיח.
היא סיימה את התה, לקחה נשימה עמוקה, ופנתה לקול בלתי נראה:
בסדר אשיג אותך היא כיווחה את אגרותיה באוויר כאילו האויב כבר היה שם.
מחוץ לבקתה נבראו קרני השחר הראשונות. קרן אור ראשונה חדרה פנימה והאירו את חלקיקי האבק הרטובים באוויר.
אורלי, כמה זמן את כאן? את יודעת את הדרך לכביש המהיר? שאלה מרים, קמה לאט מהכיסא.
כמובן, השיבה רויטל. אז תלכי איתי? מרים ציוותה, לא שאלה.
היא יצאה מהבקתה והקפיצה השחר היה קרירה, והאישה לבושה בחולצת צמר דקה.
קחי ז’קט או קרדיגן, הציעה רויטל, מרים קימצה באף: לא קר לי. רק קחי אותי לכביש זה הכול.
רויטל ענתה: הכביש קרוב, אבל איך תלכי עם הפגיעה הזאת?
מרים חייכה בריסוק: אם רוצה לחיות, תלמדי לנהל, ילדה. המשיכי, אל תעצורני.
במהלך ההליכה, מרים מתלוננת:
מה עשו כאן? יער נשרף והושמע. אין שתילים, אין נטיעות חדשות. הכל נבלע וזה מזעזע!
הן הגיעו לכביש במהירות. מרים נפרדה ברמז קצר, ושחררה את יד רויטל:
זהו, סימוצ’קה, משם תמשיכי לבד. ואני אנסה לעזור לך.
רויטל חזרה למקולה, חושבת:
אישה מעניינת. הליכה של מלכה, קול נוקב ובטוח. אולי מנהלת עסקים או בעלת בית? לא משנה. אם היא תעזור אהיה אסירת תודה על החיים.
היא חיממה את האח, הכינה תה, לקחה קמח מהמחסן לאפיית לחמים שטוחים. שפכה מים רותחים על קמח, הוסיפה מלח, גילפה בעזרת בקבוק, והחלה לטגן על מגש ישן.
זה יהיה טעים, חשבה, מביטה בלחמים המתבשלים.
בזמן שהלחמים היו מוכנים, דלת הבקתה נפתחה בפתאומיות. מרים בלוץ עמדה במעבר, רועדת מקור וידיה תפסו את צידו בחרדה.
רויטל, עזרת לי
רויטל תפסה את זרועה וישבה אותה על הספסל, היא נחה וקיבלה קילוף כאב:
אוי, זה כואב לא יכולה לשאת רעב, לא יכולה להיות בקור! ונהגים! אף אחד לא עצר, חוץ מאחד. אמרתי לו: קח אותי לדרום הארץ! והוא אמר: איך משלם? סבתא, אתה מבינה?! מי אני שום דבר?!
מרים בוכה, ורויטל נותנת לה חצי לחם חם.
זה ממוצר פגום? שאלה.
לא, זה נזרק. לפעמים חרקים נכנסים לקמח אז מסננים ומכניסים מים רותחים. יוצא כמעט ביתי וטעים.
מרים נצמדה, ממתנה את המידע.
את כמעט בת תשעים, נכון?
כמעט. ומה עכשיו? אי אפשר להגיע לעיר. ואין לי בית. רק אותו ברון שהשליך אותי כמו שק של חול.
את הולכת ללכת?״ רויטל שאלה. זה יהיה קשה לך.
באותו זמן, רכב SUV חום בחוץ. הוא נחת על ערימת האשפה, בדיוק כמו הגבר שהביא את השטיח. רויטל הבינה מיד זהו אותו האיש.
דודה מרים, שתקי! הוא חוזר!
מרים הרימה גבה, ורויטל כבר החזיקה את ידה, קיבעה אותה על הרצפה:
שקט! הוא אולי ישמע.
הגבר הלך סביב הערימות, הסתכל סביב, והתקדם לכיוון הבקתה. רויטל לחשה, סגרה את המרתף בלוח עץ, והמתינה.
כאשר נשמעה נקישה בדלת, היא נשמה עמוק ופתחה. גבר גבוה, לבוש יקר, ועם הבעה כאילו הכל סביבו משולש.
שלום, אמר בעוינות קלה. את מתגוררת כאן?
ככה וככה, השיבה רויטל, מנסה להיראות רגועה.
ולילה גם? ראית משהו משונה? מצאת משהו?
רויטל חייכה תמים:
מה איבדת?
הגבר משחזר גרעין בראשו:
איבדתי? אפשר לציין
אז בילית בלילה כאן?
כן, אמרתי כן.
ולא שמעת דבר מוזר אתמול בלילה?
לא, ענתה רויטל במרגיעה, רק הכלבים לא נובחו וכך הכל שקט.
הוא הביט בה במבט חודר, ואז פנה חזרה למכוניתו. רויטל נראת מהחלון עד שהלך. אחרי שעזב, היא פתחו את פתח המרתף.
מרים בלוץ קמה בחשש, יצאה, אחזה בצד, והפעם לא בכי אלא זעם:
לא מאמין! הוא חוזר לקחת אותי ברון! אבל את, סימוצ’קה, בתור ילדה טובה הצלת אותי פעמיים!
רויטל שאלה: מי הוא בשבילך, מרים?
חתן בן, ולא סתם ברון מרושע! בתי מתה, והוא עכשיו אחרי אני בשביל חלקו. אמרתי לו מזמן: הוא לא יקבל ש”ח. גם הוא וגם כלה החדשה שלו!
מרים המשיכה: הורשתי הכל לנכד שלי. אותו ברון כל העסקים, חוזים ממשלתיים, נדל״ן בחו״ל, יאכטות, מטוס פרטי. הוא רוצה לחטוף אותי, לשלוח אותי לצרפת או לאוסטריה, אבל אני לא יכולה לסבול גרמנים. נכד שלי ברוסיה. הוא רוצה אותי להיפטר, נזרק אותי לשטיח במזבלה.
רויטל בחנה במרמיה: אם תתני לי את כתובת הנכד, אני אביא אותך לשם. הוא בטח לא יודע איפה את.״
מרים חייכה בתקווה: באמת? אבל הם לא מרשים אנשים כמוני להיכנס, המשטרה תתקשר מיד.
רויטל חייכה: נשחק משחק אחר. תלבשי את בגדי, ואני אלך במקומך.
מרים לא התנגדה. היא שחררה את חליפתה הצמרית, לבשה שמלה ארוכה וסוודר רחב. רויטל לבשה את בגדיה של מרים והן חייכו:
זה מתאים! רק אם היה לך נעליים גבוהות, הייתה יכולה להצטרף למסיבה!
יש לי נעליים, חשבה רויטל וקיבלה נעליים מהתיבה. לא במדויק, אבל זה יעבור.
בזמן שהכינו, מרים כתבה פתק בקול רם:
אורן יזהה אותי. ייקח אותי משם, ואז נדבר עם גיא כמו שצריך!
לפני היציאה, רויטל חיבקה את מרים:
שמרי על החלון, נעלי את הדלת. אם יש קול לכי למרתף ולסתור כמה שיותר עמוק.
כן, מפקדת!״ חייכה האישה הקשישה.
רויטל יצאה לדרך, הלכה לאור העיר. מכוניות עברו, אף אחת לא שמעה על דמות בודדה בחולצה של מישהו אחר. פתאום ברק קפץ מאחורי רכב.
צריך רכב? אולי ליעד?״ שאל נהג במכונית פרטית, צעיר עם מבט דרומי חם.
רויטל הפנתה אליו: חבר מהארץ?
הוא חייך: כמובן! איך הגעת לכאן?
רויטל השיבה, מוסרת לו את הפתק: הכתובת חשובה, תוכל לעזור?
הוא קרא את הפתק, ואמר: זה רחוק, אבל אשמח לעזור לבת של ארץ.״
היא עלתה, ננסה לנער נעליים גדולות מידיים, והנה העשן של בחור:
הן גדולות, אז הלכתי ברגלבזמן שהמכונית נעה אל יערות הצפון, רויטל חשה שהאור של השחר משקף את פניה של מרים, כאילו כל חלום קיבל סוף של תקווה אמיתית.
