יומן, 12 במאי 2026
היום עבר עלי כאילו היה סרט ישן, ואני מרגישה צורך לשים את המחשבות על נייר.
בבוקר, כשצעדתי לכיוון הפארק, הבחנתי בכלב קטן עומד על ספסל שבאזור הישיבה, והלב נגע במראה שלו. מיד הרפתי לגביו, ובזמן שדחפתי את הרצועה שנפלה משולחן האוכל של נטע, ראיתי את העיניים האומללות של מרצדסהכלב שלי. הוא הביט בי במבוכה, כאילו מנסה להבין למה הוא נפל למצב זה.
הקשר עם אחי, איתן לוי, נחלש כמעט משנתיים של קושי חיצוני. נעמתי על כך עד היום ולא מבינה איך וקטן כמו משבר יכול להפוך למלחמה גדולה.
איתי וענת לוי נולדו כשנתיים להפרש. מאז ילדותם הם היו בלתי נפרדים, תמיד תומכים זה בזה. גם כשפגעו בטעות, תמיד חיברו את האחריות יחד, ולא ניתנו למילים רעות להפריד ביניהם.
הכפר שלנו, קיבוץ מרחב, צומח משנה לשנה. בעינינו היה מזל שיש לנו מנהיג מקומי, דוד כהן, שנולד כאן והפך למומחה בתחום הכלכלה.
לאחר שסיים את לימודיו בחקלאות, חזר הביתה והשתתף בפעילות הקיבוץ. המאמץ שלו נודע מהר, ובעשר שנים הפך לדירקטור של המועצה האזורית של מרחב.
במקביל, חיי המשפחה של איתן נראו חמים. אחרי שסיימה את הלימודים בבית הספר למקצועות בריאות, עבדתי במרפאת הקיבוץ כאחות. דוד נגש אלי, והעניין נחרת. התאהבנו, נישאנו, והקיבוץ כולו חגג איתנו.
איתן, האח שלי, חייך על השמחה של אחותו, אף על פי שנישואיו עם נטע לא נראו כל כך חלקים. עד שהנישואין של נטע ואיתן הפכו למורכבות: היא נוטה לבקר אותי באכזריות, מתלוננת שאין לי מה להציע לה, עד שלפני נישואינו תחושת קנאה תפסה אותה במקום שנאה. היא ביקשה בית גדול יותר, רכב משופר, ומרב הצרכים שלא יכלו להתמלא בכסף או במאמץ.
בכל פעם שאיתן נזכר במילים של “הכלן שלנו אין כלום, כשאחרים יש להם הכל”, הוא ניסה לעמוד על המשמרות, אך נטע לא יכלה לשקט.
גם היא עצובה, כי לא נולדה אם. ובכל זאת, אנחנו אשתו של איתן הוספנו עוד ילד, בנו ולאחר מכן בת, ובנינו בית מרווח. איתן קיבל תפקיד משמעותי במקצוע שלו.
הקבצים המשפחתיים הפכו למגרש קרבות תכוף, וכל ביקור של איתן אצלנו בחלקם נשבר במריבה עם נטע, שהייתה מיד אחרי זה מתחילה להאשים אותו.
הבלתי צפוי קרה ביום הולדתו של איתן. הבאתה של אחותי, אוליביה, ליום הולדתו הייתה לבקר עם גור כלב הוא היה חלום שלמתקופה ארוכה. גם דוד הוציא לנו אופנוע חדש.
הכל חלף בכיף עד שהייתה נטע, אחרי ששתתה יין, התפרצה בתוקפנות ושפכה עלי את הכעס:
מה קורה, יוליה? הילד? נביא כלב, אם אין לנו ילדים!
נטע, תנשמי, אחר כך נצטער,
אבל המילים לא נגעו. ויכוח גדול נוצר, האורחים נחלקו לשתי קבוצות. דוד לחש לי ברוך שצריך לעזוב, ויחד עם בן זוגו שלחנו לחזות בטיפול.
שנתיים עברו. מאז, איתן נמנע ממגע עם אחותו, והקשר ביניהם הפך למפגש קצר ובודד. במקביל, המתח בין איתן לנטע הלך והחמיר.
בכל ערב, איתן הולך לשפת הנהר עם מרצדס. יחד הם מתרוצצים, הוא זורק מקל, היא רצה אחריו, ואז מתרככת סביב רגליו ומקשיבה לשקט של הסיפור שלו.
הקונספט של הקהילה שמסביבנו מודע למצב, אך הם לא מתערבים. איתן נשאר איתן, בלתי מתפשר.
בהמשך המחלוקת, נטע התחילה לשנוא גם את אוליביה וגם את מרצדס. כשהוא לא היה בבית, היא הוציאה מהבית, החזיקה אותה באכזריות, ואף נקטה במכות.
השכנות רק מוסיפות שמן למדורה:
שמעת, נטע, בעלך שוב הולך לטייל עם הכלב על גדת הנהר…
אתמול הוא חזר עם לינה וילדים, כולם צחקו יחד!
הקנאה של נטע הכתה בעוצמה, והיא שאלה:
נטע, את פוגעת במרצדס?
מה לי איתך הכלב הזה?! קראה ונעזרה מהחדר.
מרצדס התחיל להימלט ממנה, והקפיא כשנראה אותה.
כל זה נגמר כשבבוקר אחד, אחרי פרק של כעס, נטע גרשה את מרצדס למרפסת, קשורה למוט וגרמה לו כאב. אחרי שהשתקה, היא ארזה את המוט ועזבה לנצח מדירתה.
איתן חזר הביתה בערב ולא מצא את הכלב בפתח. הבית היה מבולגן. מצא את מרצדס מאוחסן על המיטה, ידיו דחופות, והוביל אותו מייד למרפאה.
ראיתי את אחי, עם הכלב הדמם בזרועותיו:
יוליה, תעזרי…
הכנתי את מרצדס לתיקון, חקרתי את הפצע:
מי עשה זאת?
נטע… היטל איתן מבטו למטה.
הבנתי, חיבקתי את הפצע, ניקיתי, נתתי למרצדס מים.
במסדרון, איתן לחש לי בתשובה:
סליחה, יוליה…
תזכרי, חיי חייכה משועשעת האחות, ובנטה עם נטע?
לא, לא עוד.
קראתי לדוד:
דוד, תבוא אלי בבקשה.
הוא הגיע רבע שעה לאחר מכן, קיבל את המצב וראה אותנו מתכוננים להמשך.
מרצדס, שקט ומתעטף בריאותו, ניגן במבטו כאילו אומר:
בואו, גיבורים שלי.
הוא הוצאתי לביתו והורדתי אותו עם עצות על טיפול נכון לכלבים.
כאשר סיפרתי לאמא למה קרה, היא נשפה:
הם צריכים להיפרד מזמן.
אחרי זה, הלכתי אל הילד הקטן שלנו לעזור לבנות סדר בבית.
במספרת הריצה של האימון, איתן חיבק את מרצדס, ואני חיבקתי אותם יחד. אמא הגיעה, נגעה בנו בעדינות, ושאלה:
אתם בחיים?
בחיים השיב איתן.
ריח של אוכל מבושל וירקות טריים מילא את הבית. מרצדס נושף את האף, מזיז בזנבו, ואני חייך, קם לעמוד.
החיים ממשיכים, למרות כל הסערות.
היום, כשאני מתבוננת בחלון, אני מודעת שהקשרים שלנו בין אחים, בין בני זוג, ובין החיות שלנו הם השורשים שמחזיקים אותנו. רק בקשתי אחת שנזכור תמיד לכבד ולתת מקום לכל אחד, אפילו למרצדס הקטן שפתח לנו את הלב.
