יומן, יום שלישי
נועה, למה את צריכה דירה כל כך גדולה, אה? את לבד. אין לך לא ילדים, לא בן זוג. וחברים גם לא ממש ראיתי פה. למה לך דירת 3 חדרים? ואנחנו, חמישה, תקועים בדירת 2 חדרים קטנה. יאללה, תעשי טובה, בת. אפשר גם להחליף בחזרה בעתיד, כשתמרה והילדים יגדלו. איך זה נשמע לך? אבא הסתכל עליי במבט בוחן, כזה שמנסה להתחנף.
מה אני חושבת על זה? מעניין אותו באמת? איך בכלל אפשר להסתכל על זה שאבא, שלא טרח להרים טלפון יותר מעשר שנים, פתאום מגיח לחיי ועוד עם הצעה מהסרטים. עמדתי שם, המומה, ולא הצלחתי להאמין עד לאן חוצפה יכולה להגיע. ולענייני חברים בטח שיש לי. בדיוק במידה שאני רוצה.
נו, נועהלה, אז החלטנו? אבא נהיה חסר סבלנות.
ומה עם אמא? שאלתי.
מה איתה? הוא עשה את עצמו לא מבין.
אמא באה אליי לעיתים די קרובות ולפעמים נשארת לכמה ימים, אפילו שבוע. אני חייבת את החדר הנוסף בשבילה.
פעמיים בחודש? שטויות במיץ עגבניות. יש לי כורסה-מיטה שתקועה במחסן, נוציא אותה, ננקה ונשים במטבח. מה הבעיה? גם מקרר קרוב, היא מסודרת על הכיפאק! הוא צוחק לעצמו גם מיטה, גם פינת אוכל… הכל מתחת לאף!
הסתכלתי עליו ואפילו לא נעלבתי. לא הזיזו לי המילים בודדה, לבד אפילו לא נגעו בי. פשוט השתתקתי מהתדהמה. איזו קלות דעת! הוא באמת חושב שהוא הכי חכם בחדר וכולנו טיפשים?
נועה, זה ווין-ווין בשבילך. אמא שלך מגיעה פעמיים בחודש אני והמשפחה שלי צריכים כל יום. את מרגישה את ההבדל?
כן, בטח. עם המשפחה. כמובן, אני לא משפחה. אני כבר מזמן לא. סתם בת מנישואין קודמים. המשפחה האמיתית זה שלושת בניו ואשתו החדשה. נדרתי לא להתווכח איתו. סתם לספור עד עשר עד שיעלה על זה שהוא לא היחיד שמבין פה עניין…
אבא, רק עכשיו סיימתי לשלם משכנתא. שנים עבדתי על הדירה הזאת זה לא קל.
אוי, עכשיו אל תעשי דרמה. גם לך היה יתרון התחלתי, אל תשכחי! הביט בי במבט חשדני.
יתרון התחלתי וואלה. הוא יודע הכל, כן? רק ששכח שמי שנתנה לי את ההתחלה היתה דווקא אמא. התחשק לי להעמיד אותו במקום, אבל למה לבזבז מילים על מישהו שלא יקלט שום דבר?
אבא אני אחשוב על זה. אמרתי.
תחשבי, בטח! לחשוב מותר לכולם טפח לי בידידות על השכם.
***
נועה, היית צריכה להעיף אותו מכל המדרגות וזהו! אמא לא ידעה את נפשה מרוב כעס, הלכה הלוך ושוב בסלון. שיחליף… אולי תתני לו את הדירה כמתנה? הרי יש לו שלושה ילדים… פשוט בושה!
אמא, ככה לא מדברים עם אבא… זה לא נעים אמרתי מבוישת.
תקשיבי לי, מתוקה. לא נעים זה בשבילו לבקש מהילדה שלו את הדירה! זה תמיד היה ככה אצלו, אוהב חיים קלים בחינם. את לא אשם בזה. תזכרי זו לא את! והוא כזה עוד מהתחלה, תשאלי אותי… ותפסיקי להתבאס ממנו. זה לא את, ברור? אמא לטפה לי את היד בחיוך עדין.
לא באמת מתבאסת, אמא. פשוט לא האמנתי שהוא מציע לי כזה דבר שוב. חשבתי שאני הוזה. בן אדם באמת מסוגל להיות כל כך חוצפן? הוא תמיד היה כזה? גם אצלכם?
תמיד. לא סתם את לא מכירה אותו לעומק. אחרי כל השנים שלא היה, ברור שפתאום בא לו על הדירה שלך. אגב, כשרציתי להתגרש, הוא כעס למה אי אפשר לחלק את הדירה של אמא שלי הוא הרי גר שם! פה אמא צחקה, אבל ראיתי לה בעיניים שלא בא לה לבכות.
אולי הגיע זמן פשוט להפסיק לדבר איתו? מה את אומרת, אמא?
אל תתני לאף אחד להוריד אותך. זה נכון, הוא אבא שלך. גם אם הוא לא מתנהג ככה.
כן, משפחה. עבורו רק הילדים החדשים ומשפחתו אשתו הם באמת משפחה. מלמלתי.
אמא הבינה בדיוק מה אני מרגישה. לפעמים זה כל מה שצריך שמישהו יבין.
שלושה בנים, עליהם הוא מדבר בלי סוף. כל פיפס בחיים שלהם זה סיפור בשבילו; ואני? לא נספרת.
טוב, אמא, אדבר איתו ברור אם ילחץ, ואם לא נתמודד. יש כאלה שאין להם בכלל אבא. לפחות הוא לא שותה כמו אחרים.
אולי… אמא ניסתה לחייך אבל נראתה לי עייפה.
שבוע אחר כך, קבעתי להיפגש עם אבא בדירה שלו, בזמן שכולם היו בבריאות.
נועה, בואי, תראי איזה ארון קיר בניתי! ענק, יכיל את כל הדברים שלך. ותראי את הטפטים שמחים, כן? הוא מלא התלהבות.
אבא…
והמטבח? אומנם קטן, אבל מתוק. כאן נשים את הכורסה למען אמא. המקרר ישן, לא כמו שלך, אבל תחליפי בעתיד, יש לי גם כרטיס מועדון עם הנחה טובה
אבא! די, זה שוב אותו סיפור. לא רוצה את המקרר ולא טפטים ולא את הכרטיס שלך…
מה זאת אומרת למה? כי את חייבת לראות הכל לפני שאת עוברת! שתדעי מה מחכה לך פה!
אבא, די! אמרתי לך כבר אני לא עוברת. אני אוהבת את הדירה שלי.
טוב נו, אבל תראי איזו מקלחת חדשה, וקניתי גם אסלה מיבוא מפולין…
מה לא ברור?! אני לא עוברת! מספיק. מצאתי את המקום שלי ואני לא מתכוונת להחליף שום דבר. אין שום החלפה! פתאום התפרצתי.
אין החלפה? מה, קשה לך? סתם, ככה? אז למה באת בכלל? מה ההיגיון? נועה, התאכזבתי ממך. פתאום מבט מוזר כזה, נעלב.
יצאתי החוצה בשקט, בלי להביט לאחור.
הסתובבתי ברחובות תל אביב שבסתיו. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מחקתי את מספרו מהנייד, את כל המספרים, הכל. רק אז נשפתי לרווחה. כנראה שעשיתי את הבחירה הנכונה. הוא? אם ירצה שיחפש, שיתקשר, שיבוא… אבל בלב הרגשתי שהוא לא יעשה את זה, כי כבר אין לו מה לקחת ממני. ההחלפה לא יצאה לפועל.
היום למדתי שלפעמים צריך לשים גבול, גם לאבא. לא כל דבר עושים בשביל המשפחה. לפעמים גם אני חשובה. הדרך שלי שווה משהו אפילו אם זה לא הגיוני בעיניי אחרים.
