היא גרמה לבני לצחוק לראשונה מזה שנים. אבל מה שראיתי אצלו בידיים, הפחיד אותי
הבית שלנו היה עטוף בשקט כבר שלוש שנים. מאז אותו יום שבו אשתי היקרה, הודיה, הסתלקה מן העולם, בני בן השמונה, עומר, כאילו כבה. הוא הפסיק לשחק, הפסיק לשתף בסודותיו, ובעיקר חדל לצחוק. הבאתי מטפלים מהטובים ביותר, אך איש מהם לא הצליח לחדור את חומת העצב. עד שנכנסה לחיינו דליה.
דליה הייתה עדינה ושלווה אפילו לא מורגשת כמעט. המטפלת החדשה, שפשוט ביצעה את תפקידה. אבל היום קרה משהו שכבר לא העזתי לקוות לו לשמוע.
הלכתי במסדרון השקט של ביתנו בירושלים, כשלפתע נעצרתי במקומי. מהמרפסת הסגורה נשמע צחוק. צחוק אמיתי, מלא, נשכח כל־כך זה היה קולו של בני.
ניגשתי לדלת והצצתי דרך הזכוכית. עומר, שתמיד נהג לשבת מכונס בפינה, השתולל עכשיו מצחוק. דליה ישבה לידו, ולחשה משהו לאוזנו. כל הסצנה נראתה שלווה, אך פתאום ליבי פעם במהירות, לא משמחה אלא מתחושת מבשרת רעה.
פתחתי בפתאומיות את הדלת.
הצחוק נדם מייד. עומר נרתע והסתיר משהו מאחורי גבו. החדר השתתק תחושה של קור חלפה בגבי.
ניגשתי אליהם פעם־פעמיים, החשד ממלא את חזי.
עומר, מה יש לך ביד? שאלתי, מנסה להבליג על הרעד בקולי.
בני הביט בדליה, כאילו מחפש ממנה רשות. דליה הנהנה בקושי נראית. עומר הושיט את ידו לאט ופתח את האגרוף.
על כף ידו הקטנה נח לה תליון זהב קטן. נשימתי נעתקה, פני החווירו. זה היה התליון של הודיה. אותו תליון שמעולם לא הסירה מעל צווארה. הוא נעלם ביום מותה. חיפשנו בכל הבית, ובבית החולים, לשווא.
מאיפה מאיפה זה אצלך? לחשתי, מבטי עובר מעומר לדליה.
דליה קמה באיטיות. עיניה העמוקות עטופות עצב וידיעה.
הודיה ביקשה שאתן לו את זה, אמרה חרש. ברגע שהוא יהיה מוכן לחייך שוב.
על מה את מדברת? הרי בכלל לא הכרת את אשתי! גייסנו אותך דרך סוכנות רק בחודש שעבר! הרגשתי פאניקה ממלאת את גרוני.
דליה התקרבה והוציאה מכיסה דף מקופל. זה היה מכתב, כתוב בכתב ידה של הודיה.
“אלון, אם אתה קורא את זה, סימן שדליה מצאה את הדרך ללב של עומר שלנו. פגשתי אותה בימים האחרונים שלי בבית ההוספיס. ידעתי שלאחר לכתי תתכנס בעצמך, ועומר ידום. מסרתי לה את התליון וביקשתי: ‘אל תבואי מיד. חכי עד שיהיה חשוך לגמרי בבית. כשתגיעי אל תהיי מטפלת. היי חברה, שתוכל להחזיר לו את הקול.'”
התיישבתי בכבדות על כיסא, מסתיר את פניי בידיי. כל אותו הזמן דמיינתי את דליה כזרה, אך למעשה היא הייתה המתנה האחרונה של אשתי.
אבא, עומר ניגש והניח יד קטנה על כתפי. אמא כתבה במכתב שבתוך התליון יש תמונה שלנו שלושתנו. היא אמרה שאנחנו צריכים ללמוד שוב להיות מאושרים.
פתחתי את התליון. בפנים הייתה באמת תמונה ישנה שלנו, מאחת החופשות באילת. אך מה שהדהים אותי יותר מהכול מתחת לתמונה הייתה חריטה שלא הכרתי קודם: “הצחוק הוא הדרך היחידה הביתה”.
באותו ערב נדמה היה ששקט הבית הופר סוף־סוף. לא שקט של פחד אלא של שלווה אמתית. דליה נשארה איתנו, לא כמטפלת, אלא כמי שידעה את הסוד שהחזיר לנו את האור לחיים.
מה אתם הייתם עושים אילו הייתם במקומו של אלון? האם הייתם מסוגלים להאמין לאדם ששמר במשך שנים כזו סוד? ספרו בתגובות.
