אז אנחנו בדרך אליך לביקור, רק ליומיים
נועהלה, את לא מאמינה, אנחנו קפצנו על כרטיסים! ככה, בלי בושה, פתחה פתאום שיחה איזו דודה רחוקה במיוחד, כל כך רחוקה, שנועה נתקעה ב”ריסטארט” מוחי ולא הצליחה להיזכר מאיפה היא אמורה להכיר אותה.
נועה בהתה באייפון שלה בהלם, מנסה להבין מי זו לעזאזל, מה היא רוצה, ולמה היא בכלל יודעת איך קוראים לה.
מי זו? איזה ביקור?
נועהלה, קולה של האישה מצחקק נו באמת, זו אני! הדודה שלך, שושנה!
לא משנה כמה נועה התאמצה, שושנה לא הופיעה בראש. בכל זאת, היא שאלה ליתר ביטחון:
ומה בדיוק רציתם?
נו, לבוא לביקור! את הרי גרה ליד הים, לא? רק יומיים, פשוט לאורילה לבן שלי ממש חייב…
אחרי שיחה קצרה, נועה קלטה שאורי, ה”ילד” של שושנה, אמור לעבור טיפול והים טוב לבריאות לפי המלצת הרופאים (לפחות ככה שושנה טוענת). היא הבטיחה לא להפריע, לעזור ולנקות אחריהם. בקושי, נועה הסכימה, לא בטוחה אם זה מה שמומלץ לבריאות שלה. היה לה תחושה שזה ייגמר לא טוב.
תודה, נועהלה! צהלה הדודה. אז נגיע בשישי.
היא טרקה את השיחה. נועה נשפה והביטה על שמואל, בנה בן ה-12.
אימא, שוב איזה אורחים באים?
כן, איזו דודה שושנה נועה משכה בכתפיים.
תתקשרי לסבתא ותבררי מי זו! שמואל לא היה מת על אורחים שהבטחותיהם גמישות יותר מהחומוס בצהריים.
לאחרונה נועה סירבה לכולם, אבל אם מדובר בילד וחום ים זרמה. בכל זאת, רק יומיים…
נועה קנתה דירה קטנה בנתניה אחרי הגירושים משהו עם נוף לים, פיצוי על סופת החיים. עוד לא סידרה את הקרטונים והנה, ים של קרובים, כאילו כולם נזכרו שהיא קיימת.
בהתחלה נועה דווקא שמחה, אבל מהר קלטה שהקרובים באמת באים ב”כולל” לא שוטפים כלים, נותנים הוראות (הבית שלך? את תנקי, את תקני!), ואילו היא יועצת נדל”ן של בית חם בחינם. אז היא גידלה עמוד שדרה עוצרת בכניסה: פה לא בית מלון! ויש מי שעז, בכל זאת מנסה. מי שעזר והיה נעים ברוך הבא. אבל אלה? בודדים.
נועה עשתה מה שממליצים: התקשרה לאימא שלה שנשארה בתל אביב, נחה לה בשקט פעמיים בשנה.
היי נועהלה, אימא ענתה לה.
דיברו קצת, חפרו בענייני היום יום, ואז נועה החליקה לנושא הדודה שושנה המסתורית.
אין לי מושג מי אלו, אימא אמרה. אולי מהמשפחה של אבא שלך? אשאל אותו, אבל לא נראה לי שהוא יידע.
בקיצור, הסMystery לא נפתר.
אחרי יומיים הן באות. שושנה אישה בסדר גודל “יכבד”, עם מבט ממזרי בעיניים, ואורי, שהתברר כבן 15 ולא ילדון בכלל. אחר כך התברר שאף רופא לא המליץ, פשוט שושנה רצתה קפיצה לים על חשבון נועה. קלאסיקה.
למה לא חיכית לנו בתחנה? זו שושנה פותחת, ואבא של נועה, דרך אגב, גם הוא לא זיהה אותה.
אימא לא צריכה לעשות את זה, שמואל, חצי ממורמר, חצי משועשע, התערב מייד.
שושנה התעלמה, אך חרצה מבט לעבר הילד.
נועה, איפה נשים את התיקים? איזה חדרים שלנו?
יש לכם חדר אחד, נועה סגרה פינה אין לי וילה, רק דירת 4 חדרים, וגם שיפוץ בחצי מהם.
מה?! אמרו לנו שהבית ענק, נוף לים!
לא יודעת מי אמר, ואם לא נוח לכם יש מלא מלונות בעיר. אל תתחילי איתי ריבים בדלת.
שושנה מיד חייכה חיוך מוגזם:
נועהלה, ניחמתי פשוט עייפנו מהדרך, נו בואי, נכנס, יקירתי.
היא דופקת כניסה, אורי אחריה, סוחב מזוודות. שמואל לוחש:
אימא, תראי שהם יטרצו פה…
רק ליומיים, רק ליומיים, מנסה נועה לשכנע את עצמה.
למזלה, בערב הם התרסקו לישון, לא לפני שבכו, שהם רגילים לחדרים נפרדים. נועה הציעה מושב בסלון נענה בשלילה. אם רוצים, שיסבלו חשבה לעצמה ופרשה לישון.
אבל ב-6:00 לפנות בוקר צלל למטבח קול תופים של פיילת. היא זוחלת לעבר השעון. שש בבוקר. מי קם בשעה כזו בישראל מרצונו החופשי?! שמואל תמיד היה ג’נטלמן מתחמק בשקט, לא מדיר כניסה לאמא. החבורה הנלהבת… לא כל כך!
מה זה הרעש הזה? שואלת גועה תוך כדי פיהוק.
כלום, נועהלה! דודה שושנה עושה “מיין קמפט” באמצע הסלון, פותחת מזוודה במבצע צוק איתן, בגדים עפים. אני מחפשת את הבגד ים! שכחתי איפה שמתי…
אי אפשר לעשות את זה בשקט ובחדר?
אין מקום שם! חשבתי שלא שומעים…
הרעש בכלל מהחצר אורי דופק על דלי. ככה הוא “עירני”.
תגידי לו שיפסיק, השכנים עוד יתלו אותי, פונה נועה.
שושנה, חצי אוהבת חצי מעצבנת, צועקת על אורי “די כבר”. הוא עובר בצייתנות לספסל.
הלך השקט, על הבוקר. למטבח!
לאן את הולכת?
קפה. נהמת בוקר.
אני לוקחת מאג, עם חלב, שלוש סוכר, נועה! מלא!
נועה נעצרת:
שושנה, אין לי מושג מה השם משפחה שלך בכלל, את התפרצת אליי, ערתְ אותי בעל כורחי, ועכשיו את מחליטה על כוסות וממתקים? את מתבלבלת במדינה.
מה, כבר לא בוקר, היא מזדקפת. אני שושנה יצחקוביץ. פשוט בא לי קפה…
פה זה חופשי, כל אחד דואג לקפה של עצמו!
נועה ניסתה לתפוס שלווה עם הקפה. שמואל נכנס, כאילו להבין את אמא:
אמרתי לך! שיא החוצפה, כמו מחליפי ממשלה. עוד שניה תעיפי אותם!
עוד יום! נועה מתאמצת.
רק התחיל! גם אותי העירו…
שושנה נכנסה, בלי בושה:
אין פה קפה מוכן?
אימא לא מכינה לאורחים כאלה! שמואל שוב פותח פה.
לא לימדת אותו כבוד למבוגרים?
את בן שלי לא תגעי! נועה כבר כמעט רותחת.
אני לא ילד… רטן שמואל בחיוך.
כמה דקות של מתיחות, ואז שושנה חזרה לחיוך-פלא:
נועה, תקפצי לים איתנו?
תלכו ישר בשביל, תראו את החוף. פשוט.
אחרי שהעיזה לפנות אליה באת, נועה כבר לא ראתה צורך בנימוס.
ואת לא באה?
שמואל גלגל עיניים. אין לו כוח לשושנה וחבורתו על החוף.
נבוא אחרי הצהריים. לכו אתם בינתיים.
ומה יהיה לאכול?
נועה תמיד בישלה לעצמה ולשמואל, וגם לאורחים אם הם משתתפים בהוצאות. לא היה לה כסף לפנק מיליון קרובים בארוחות. לכן ענתה:
לנו יש שולחן, את יכולה לאכול בקפה למטה.
אולי תבשלי לנו גם את? אוכל חוץ עושה לי קוצים! מתחננת שושנה.
בטח, במחיר מלא. התקציב שלי לא שופע, עונה נועה חד.
שושנה מסניפה:
אה, אז עדיף קפה, שם לפחות טעים.
שמואל שותק, לא קונה את הקפה הטעים של העיר. ככה עובר יום ועוד יום של פינג פונג דיבורי-חוצפה ולגימת חמיצות.
לקראת סיום ששת היומיים, שושנה בכלל לא מתכוונת להתקפל. נועה מזכירה את הסיכום:
שושנה, מחר עוזבים, סיכמנו על יומיים. כדאי להתחיל לארוז.
שושנה מנופפת:
נו די, את תעיפי אותנו? יש לנו נופש לשבוע, לא חבל לך? עוד כמה ימים אצלך, מה קרה?
נועה בולעת רוק. בבטן כואב לה כבר מהתיישבות הבלתי נגמרת: קמה מוקדם, עצבנית, מרגישה פולניה בבית שלה. אורי, טינייג’ר מעצבן, עושה דווקא הלכלוך, הרעש, אפילו השכנים מתלוננים.
כן, באמת חבל לי. זה הבית שלי, ואני הזמנתי חברים לסופ”ש. אמרנו יומיים נגמרו.
נועה עוצרת: אם תשברו משהו או תיקחו, אני מתקשרת למשטרה!
שושנה נראית המומה: מה? לזרוק משפחה לרחוב? מי יעשה דבר כזה בארץ?
משפחה? אף אחד לא זוכר אתכם אצלנו! עד מחר בבוקר אתם לא פה.
ולראשונה מזה יומיים, נועה מרגישה ביתרון. שושנה ואורי אוספים עצמם, מקטרים ויוצאים סוף סוף מהדלת. נועה נושמת לרווחה, ומבטיחה לעצמה יותר לא נותנת הזדמנויות לכאלה קרובים… אפילו לא לדקה!
