יומן אישי יום שישי בערב
יש את הפתגם המפורסם: “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”. ותמיד חשבתי לעצמי עד כמה אנשים באמת מבינים מה עומד מאחורי זה, והאם באמת שופטים אותנו רק על פי המראה החיצוני. מה שקרה לי אתמול בערב בתל אביב גרם לי להבין שהמציאות לפעמים אפילו יותר קיצונית מהפתגם.
התמונה האידיאלית ופני האמת
היה סוף יום שישי, הרחובות שטופי אורות מהחנויות שבבן יהודה. אני, נועה, עמדתי בכניסה לבוטיק יוקרתי, לבושה בשמלה אדומה שקניתי במיוחד, עם איפור שעבדתי עליו כמעט שעה. הרגשתי כאילו אני בכריכה של מגזין אופנה.
צמוד אליי עמד גיא, לבוש בג’ינס פשוט וג’קט ישן, בכלל לא תואם למה שציפיתי מהערב הזה. הוא הסתכל עליי במבט מהסס, ופתאום כרע ברך, שלף קופסה קטנה מצופה לבד מהכיס והביט אליי בתקווה:
נועה, אני אוהב אותך יותר מהכול. תינשאי לי? הקול שלו רעד מהתרגשות.
אבל במקום דמעות של התרגשות, הרגשתי הבזק של תסכול וציניות. העיניים שלי לא יכלו שלא לנחות קודם על הקופסה, ואז על הג’קט המשופשף של גיא. כל כך לא התאים לי.
אתה מדבר ברצינות, גיא? גיחכתי בקול, שלוב זרועות. תסתכל עליי ותסתכל על עצמך! אתה באמת חושב שבחורה כמוני תתפשר על מישהו שחי משכר דירה לשכר דירה? הג’קט הזה שלך… מצחיק אותי קצת. מגיע לי יותר, לא לבחור שסופר שקלים עד לסוף החודש.
גיא שתק, עדיין על ברך אחת, מבט פגוע בעיניים. בכלל לא ראיתי את זה, כבר הייתי רגע מלפנות להמשיך הלאה בעקבים הגבוהים שלי, ופתאום קרה משהו בלתי צפוי.
המהפך הפתאומי
מאחורי עצרה פתאום במפתיע ג’יפ שחור יוקרתי, עם חלונות כהים, ממש על שפת הכביש. מתוך הדלת האחורית קפץ מיד גבר בחליפה מוקפדת, בידיו טאבלט.
הגבר ניגש ישירות לגיא והתעלם ממני ומהשמלה המפוארת שלי:
אדוני, סליחה שאני קוטע אמר בקול בטוח ומכבד הדירקטוריון כבר מחכה צריך את החתימה שלך לסגירת המיזוג של החברות. בוא נזדרז.
העיניים שלי כמעט נפלו מההלם. הסתכלתי על הרכב, עליו, ואז על גיא עם הג’קט. פתאום המציאות התהפכה.
גיא התרומם לאט, סגר את קופסת הטבעת בצליל ברור. לא כעס, לא צעק רק הביט בי בשקט, מבט עמוק ששתק יותר מאלף מילים.
הסיום: המחיר של שטחיות
גיא לחשתי, הכולה כבר נעלמה. מה זה? איזו חברה? איזה דירקטוריון?
גיא הכניס את הקופסה לכיס וענה בשקט:
את יודעת, נועה, תמיד האמנתי שיופי חיצוני צריך לבוא עם לב יפה. אף פעם לא אמרתי לך כמה כסף יש לי ומה באמת אני עושה. רציתי לדעת שמישהי אוהבת אותי לא את המכוניות שלי, לא את התנאים, לא את הארנק.
הייתי רגליים כושלות, ניסיתי לאחוז ביד שלו:
גיא, רגע! לא לזה התכוונתי… התרגשתי פשוט, לא הייתי מוכנה…
אבל גיא משך בעדינות ובנחישות את היד שלו מהידי.
תודה, נועה. תודה שהראית לי מי את עוד לפני שהתחתנו. צדקת במשהו אנחנו באמת באים מעולמות שונים. ואני מאחל לך בדיוק את מה שאת מחפשת מישהו שעבורו המחיר על התווית חשוב מהלב. להתראות.
הוא הסתובב, נכנס לרכב, העוזר שלו סגר אחריו את הדלת, ובתוך שניות נעלמו מהעיר הסואנת.
נשארתי לעמוד לבד לגמרי על המדרכה הקרירה של תל אביב. פתאום, בין האורות של הבוטיקים והשמלה שלי, כל מה שהרגשתי היה ריקנות. בבת אחת הבנתי: איבדתי אדם שאהב אותי באמת, וזו הייתה רק אשמתי.
מוסר השכל לדרך:
* **הערך האמיתי של אדם לא נקבע בתג המחיר:** כסף, רכוש ומעמד יכולים להיעלם בכל רגע; אהבה, נאמנות וטוב לב הם מה שנשאר.
* **החיצוניות עלולה להטעות:** אסור להחליט אם מישהו מתאים לנו על פי הלבוש או הרכב. לעיתים אלה עם הלב (וגם הארנק) הגדול ביותר בכלל לא מרגישים צורך להבליט את זה.
* **שטחיות רק מרחיקה אותנו מהאושר:** אם אנחנו בוחרים אנשים רק לפי הגדלים הארנקים, סיכוי טוב שנפסיד את האחד שבאמת אוהב אותנו.
ועכשיו אני חייבת לשאול את עצמי האם הייתי צריכה לבדוק אותו כך? האם בכלל צריך לבדוק את האהבה של מישהו במבחנים? קשה לי לחשוב על תשובה.
