-איזה תשלום איחרנו? מה זאת אומרת? אין לנו שום הלוואות… כן, משפחת לוי, כן, זאת הכתובת שלנו, אבל… כמה?! זה לא ייתכן. על שם מי רשומה ההלוואה? תהתה מיה.
-על שם דניאל בן-צבי לוי, ענה הנציג.
-זה בעלי, אבל איך זה קרה? ולמה? נראתה מיה מבולבלת לגמרי.
-אני מצטער, קולו של הנציג התרכך, אך הכללים אחידים לכולם: האיחור נרשם, היום זו תזכורת, ומחר ננקוט בהליכים נוספים.
מיה כבר לא זכרה איך מצאה את עצמה ליד המחשב. כנראה ההלם עשה את שלו. היא ידעה: עליה לבדוק הכל בעצמה מהיכן הגיע החוב הזה.
כרטיס אשראי של בעלה היא מעולם לא ראתה, משמע שהכסף לא הוצא לטובת המשפחה. מה קורה פה? על עבודה היום כבר אי אפשר היה לחשוב רק על השיחה הזו. רק חיכתה שדניאל יחזור:
-למי היו מיועדים הכספים? מי ביקש ממך לקחת הלוואה?
-לא הספקתי, כבר התקשרו, מלמל דניאל, ולפתע התפרץ עליה: מה את נועצת בי ככה? לאימא, זה לאימא. היא ביקשה עזרה גרה לבד…
-ולמה סכום כזה? אנחנו מסתדרים עם פחות, למרות ששנינו עובדים.
-על חופשה, בסדר? השיב דניאל בקצרה.
-חופשה? לאן בדיוק? לדובאי אולי? או לאיי סיישל?
-אימא גידלה אותי לבד, מגיע לה. לא ציפיתי לזה ממך…
דניאל נעלב, הלך לחדר וסגר את עצמו כמו תמיד כשניסה להפעיל לחץ. אבל הפעם זה לא עבד על מיה. היא פשוט סירבה להיכנס לדו-שיח.
אמו של דניאל, חווה בת-ציון, נכנסה לחייה יותר מדי. מאז היכרותם, תמיד דרשה ותבעה. מיד כשפגשה את מיה לראשונה, שאלה אם העגילים שלה אמיתיים. כששמעה שמיה לא נוהגת לענוד זיופים, מיד נאנחה:
-חבל על הכסף, עדיף היה לקנות למטבח משהו יעיל…
-זה מתנה… הופתעה מיה מהתגובה.
-אה, זה ככה? אז בסדר, התרצתה חווה מיד.
שבוע אחרי, דניאל ביקש ממנה שלא תבוא עם אותם עגילים לבית של אימא שלו היא התבאסה שאין לה כאלה ובנה לא יכול לקנות לה אותם.
גם אז תהתה מיה על הדינמיקה המוזרה. אבל מאוהבת שכמותה, הדחיקה את המחשבות. אחר כך הגיעה החתונה, שחווה “ניצחה” עליה. מיה גילתה מאוחר יותר שדניאל מימן הכל, אחרת אימא שלו לא הייתה מגיעה.
ומאז זה לא נגמר: חווה דרשה טלוויזיה כמו של חברה, מייבש שיער כמו של האחות, תשלום על ימי פינוק במספרה… הכל מיד, דחוף, אחרת דמעות, תלונות על הבריאות. דניאל לא עמד במצפון רץ לבצע הכל:
-זאת אימא, מה את רוצה?
אבל עכשיו זו כבר גם משפחה שלו והכסף לא הספיק לשניהם. מיה לא הבינה איך ייתכן ששניהם עובדים ומרוויחים יפה, אבל תמיד חסר? על כל שאלה, דניאל רק משך בכתפיים:
-מיה’לה, פשוט לא למדת לנהל תקציב. תלמדי מאימא שלי…
אבל מיה לא רצתה ללמוד מחמתה. היחסים בינהן כשלו כבר מההתחלה את הדמות הזאת היא מכירה היטב ורחקה תמיד מחמות כאלה.
ועכשיו זה השיא: חווה דרשה מימון לחופשה, והסכום שדניאל לקח הדהים את מיה אפשר היה לכסות שלושה תשלומי משכנתא ולרהט את הדירה. דניאל לא התכוון לשנות דבר תמיד קודם כל אימא. מיה אולי הייתה משלימה עם זה בכל זאת, זו אימא. אבל כאן לא אמר מילה והתנהל מאחורי גבה… ומה אם היה קורה משהו? על מי היה נופל כל החוב? עליה כמובן.
הגיע הזמן לשיחה רצינית. אבל דניאל הסתגר בעצמו ובמקום הבנה, האשים אותה בקור ובאינטרסנטיות:
-כבר שילמתי את החוב, זה ייסגר, די כבר! את לא מבינה, אימא רוצה חופשה ברמה מגיע לה. היא נתנה לי הכל, ואני לא אדאג לה?
-ומה עם זה שזה מעבר ליכולת שלנו? אולי תסביר לה בעצמך?
-מעדיף להסביר לך: אימא זה קודש…
מיה הבינה: דניאל לא ישנה כלום. גם את קנאת החמות היא הרגישה מזמן חווה התקשרה כל יום, מתחננת שדני יבוא לבקר. והוא, כמו חייל, עוזב הכל ורץ אליה.
אחרי המריבה ההיא, הם יצאו שניהם לעבודה, בלי לדבר. בסוף הבוקר מיה הרגישה לא טוב.
הקולגות לחצו שתיסע לרופא שם גילתה את הבשורה: היא בהריון. איך לא לשתף את דניאל? אולי זה יניע שינוי אמיתי בתקציב…
אבל השמחה נגוזה מיד. דניאל קיבל זאת בקושי, הפציר בה לדחות, התעקש שתפסיק את ההריון. אחריו צלצלה גם חווה. אצלה זה כבר לא היה תחנונים אלא הוראה:
-אני לא מתכוונת להיות סבתא! מה חשבת, לקשור אליו את דניאל? הוא יעזוב אותך ממילא, את לא תצליחי להחזיק בו…
-מה פתאום יעזוב? על מה את מדברת?
-אני אמא, אני יודעת הוא כבר מחפש לאן ללכת ממך, את תראי. תעשי לו טובה, אחרת גם מזונות לא תראי.
מיה הרגישה איך החשיך לה בעיניים. התעוררה כבר בבית החולים.
-מיה, חזרת אלינו שמעה קול מוכר, של בת-שכנתה של חווה, מירה רוזנברג, שהייתה אחות במחלקה.
-מירה… לא ידעתי שאת עובדת פה…
-הלוואי ולא היית יודעת, חייכה, כבר חשבנו שתצטרכי לבחור בין עצמך לתינוק…
-מה?!
-הרגעי, הכל בסדר. עכשיו תספרי מה קרה שהגעת ככה?
כששמעה את הסיפור, מירה רק חייכה בעצב ואז יעצה:
-תעזבי את המשפחה ההיא, דניאל לא ישתנה, וחווה תמיד תעשה כלה גיהינום. היא בטוחה שהבן שלה חייב לה הכל. היא גם הרסה את הבעל שלה, ועכשיו עושה אותו דבר לדניאל. הוא אף פעם לא יילך נגדה.
-אבל התחתנו…
-האמת? לא ברור איך. יודעת כמה בנות ברחו ממנו כבר אחרי ביקור אצל חווה? תחשבי על עצמך. ולגבי התינוק, מה הוא אמר?
אחרי תשובתה של מיה, מירה פלטה כמה מילים על “ילד של אימא” ואז, בשקט, משהו השתנה אצל מיה. היא הרגישה שהיא תסתדר לבד. ודניאל כבר בחר, גם אם אינו יודע זאת.
את הבקשה לגירושין הגישה שבועיים אחרי שחזרה לעבודה. דניאל לא ניסה להתעקש. גם על הריונה לא סיפרה לו.
…שנה עברה מאז ומיה כבר טיילה עם בתה הקטנה בגינה ליד הבית.
-היי, איזו הפתעה לראות אותך, שמעה קול מוכר מדי, למה את לא נותנת לי לראות את הנכדה?
-זו לא הנכדה שלך, ענתה מיה בשלווה. ההריון ההוא, ההוא לפי הצעתך ודניאל, כבר לא קיים. הילדה הזו שלי, ורק שלי. ולבת שלי כבר יש סבתא.
-איך את…
-בדיוק כך. ומה אכפת לך? חסר לך תפקיד של סבתא? תמצאי לדניאל כלה מתאימה למה לא?
מיה התרחקה עם חיוך, לא מקשיבה לקללות שנשמעו מאחוריה. היא ידעה הפעם השאירה מאחור את הבעל התלותי באמו ואת החמות חסרת המעצורים, ועשתה ככל יכולתה ובצדק מלא.
