שלוש שנים בחיפוש אחרי נס…
לפעמים החיים מפזרים אנשים כל כך רחוק, שזה נדמה שאין כבר דרך לשוב הביתה. אבל מה אם ההבטחה שנתת לפני שנים היא הדבר היחיד שמושך אותך קדימה?
היום אני מבקש לספר לכם סיפור שנוגע בלב. דמיינו לעצמכם: מדבר ישראלי חרוך שמש, אבק ובקתה ישנה בשולי הארץ. ואדם אחד שמוכן להקריב הכול כדי להשיב את שאבד לו.
**סצנה שנחקקת בזיכרון:**
גבר בחליפת עסקים יקרה, שכבר התמלאה אבק, התהלך בכובד ראש על האדמה היבשה. כל צעד דרש ממנו מאמץ, נשימתו כבדה. מבעד לענני האבק, עמדו ליד הבקתה שני ילדים מוכתמים, מבוהלים, כאלה שהחיים כפו עליהם להתבגר מהר מדי.
הוא עצר, ירד על ברכיו כדי להביט אל עיניהם בגובה העיניים.
** אתם זוכרים אותי? שלוש שנים עברו,** לחש חרישית, קולו נשבר מהתרגשות.
הילד הבכור הביט בו במבט אטום, אבל לפתע הבזיק בפניו זיק של הכרה. שפתיו רעדו.
**… דוד גיא?** הילד לחש כמעט בדממה.
הגבר הנהן, ובקושי הצליח לעצור את הדמעות שעלו בעיניו. הוא פתח את זרועותיו לרווחה.
** הבטחתי שאמצא אתכם. בואו אלי.**
באותו רגע, הילד הגדול פרץ בבכי ורץ אליו, מטביע את ראשו בכתפו של אביו. האיש חיבק אותו חזק, כאילו מחשש שהדבר הבא שיתרחש זה שהחזיון ייעלם באוויר. בעיניים עצומות, אפשר היה לראות את ההקלה הכבדה נושרת ממנו.
**סיום הסיפור:**
לפתע הוא פקח את עיניו. מבטו, מלא חמלה וכאב, פגש את עיניו של בנו הקטן. הילד, שהיה תינוק כשהכול קרה, עמד מן הצד, מהסס להתקרב. את פני האיש לא זכר, אבל ליבו, כמו מתוך אינסטינקט, זיהה תחושה חמימה ומוכרת.
האיש שלח אליו את ידו.
** אל תפחד, גיבור קטן,** לחש בעדינות. ** מעכשיו אני לא עוזב אתכם לעולם. אנחנו חוזרים הביתה.**
הקטן התקרב בצעד קטן, שלח אצבעות זערוריות אל כף ידו הגדולה של אביו, וכהרף עין נצמד אליהם, חובק בחוזקה את אביו ואחיו, מטמין את פניו במקטורן המאובק.
ושם, באמצע המדבר הישראלי, בין גרגרי החול ורוח הקדים, הפכה המשפחה שוב לשלם אחד. הוא קיים את ההבטחה שלו הוא מצא אותם.
כי בסופו של דבר, גם במדבר, התקווה והאהבה יכולות להחזיר אותנו הביתה. ההבטחות שאנו שומרים, הן שמחברות אותנו באמת ומעניקות לחיינו משמעות אמיתית.
