במחלקת העסקים של המטוס שררה אווירה של מתח. הנוסעים הביטו בעוינות באישה הזקנה כשהתיישבה במקומה. עם זאת, לקראת סוף הטיסה פנה אליה בכל זאת קברניט המטוס. לאה התיישבה בהתרגשות רבה על כיסאה. מיד התפתח ויכוח.
אני לא מוכן לשבת לידה! צעק בקול גבוה גבר בן כארבעים, שהביט בבגדה הפשוט בעיניים נוקבות, בעודו פונה לדיילת.
שמו של הגבר היה אבי כהן. הוא לא הסתיר את יהירותו וזלזולו כלל.
סליחה, אבל לנוסעת יש כרטיס מדויק למקום זה. אין באפשרותנו להזיז אותה ענתה הדיילת בשלווה, אף על פי שאבי כהן המשיך להתבונן בלאה בחשדנות.
המקומות הללו יקרים מדי עבור כאלה אמר בגיחוך, תוך שהביט סביב כאילו מחפש תמיכה.
לאה שתקה, אף שתחושתה הפנימית הייתה של כיווץ. היא לבשה את מיטב בגדיה פשוטים אך נקיים ומסודרים. היחידים המתאימים לאירוע חשוב שכזה.
כמה נוסעים הביטו זה בזה, וחלקם אף הנהנו לכיוונו של אבי.
לבסוף, הרימה הסבתא את ידה בשקט, לא יכלה עוד לשאת את המצב, ואמרה:
זה בסדר… אם יש מקום במחלקה הרגילה, אעבור לשם. חסכתי כל חיי לטיסה זו, ואיני רוצה להפריע לאיש.
לאה בת שמונים וחמש שנים הייתה. זו הטיסה הראשונה בחייה. המסע מאילת לתל אביב היה קשה: מסדרונות ארוכים מאוד, טרמינלים הומי אדם, המתנות ללא סוף. עובד משדה התעופה אף ליווה אותה כדי שלא תלך לאיבוד.
כעת, כשנותרו שעות ספורות עד למימוש החלום, נאלצה להתמודד עם עלבון.
אולם הדיילת עמדה על שלה:
סליחה, סבתא, אך שילמת עבור הכרטיס, וזכותך המלאה לשבת כאן. אל תרשי לאף אחד לקחת זאת ממך.
היא הביטה בחומרה באבי כהן, ואז הוסיפה בקול קר:
אם לא תפסיק, אקרא למאבטחים.
הוא השתתק, תוך שהוא ממלמל לעצמו.
המטוס עלה באוויר. מרוב התרגשות, הפילה לאה את תיקה, אך אבי כהן עזר לה לאסוף את חפציה בשתיקה.
כאשר החזיר את התיק, תפס מבטו מדליון עם אבן אדומה בוהקת.
מדליון נאה אמר. כנראה רובי. יש לי קצת ידע בעתיקות. פריט כזה עולה לא מעט.
לאה חייכה.
איני יודעת את ערכו… אבי העניק אותו לאמי במתנה לפני שיצא למלחמה. הוא לא שב. אמי מסרה לי אותו כשהגעתי לגיל עשר.
היא פתחה את המדליון ובו שני תצלומים ישנים: אחת של זוג צעיר, והשנייה של ילד קטן שמחייך.
אלה הוריי… אמרה ברוך. והנה בני.
האם את טסה לפגוש אותו? שאל בזהירות.
לא ענתה לאה כשראשה שפוף. מסרתי אותו לבית יתומים כשהיה תינוק. לא היה לי אז בעל ולא פרנסה. לא יכולתי לספק לו חיים נאותים. לא מזמן איתרתי אותו באמצעות בדיקת DNA. כתבתי לו מכתב… אך הוא השיב שאינו מעוניין להכירני. היום יום הולדתו. רציתי רק להיות בקרבתו, ולו לרגע קט.
אבי כהן הופתע.
אז בשביל מה את טסה?
האישה הזקנה חייכה חיוך עמום, ובגוון עיניה נראתה מרירות:
הוא מפקד הטיסה. זו הדרך היחידה להתקרב אליו. לפחות להביט בו פעם אחת…
אבי כהן שתק. תחושת בושה הציפה אותו והוא הוריד את מבטו.
הדיילת, ששמעה את השיחה, הלכה בשקט לתא הנהג.
דקות ספורות לאחר מכן, נשמע קולו של הקברניט ברמקולים:
נוסעים יקרים, בקרוב נתחיל בהליך הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון. אך לפני כן, ברצוני לפנות לאישה מיוחדת הנמצאת על המטוס. אמא… אנא, הישארי לאחר הנחיתה. אני מעוניין לראות אותך.
לאה קפאה במקומה. דמעות זרמו על לחייה. שתיקה השתררה בתא, ואז החל מישהו למחוא כפיים, ואחרים חייכו בין דמעות.
עם נחיתת המטוס, הקברניט הפר את הנהלים: הוא יצא בריצה מתא הטייס, ובלי לנגב דמעות, רץ אל לאה. הוא עטף אותה בחיבוק הדוק כאילו מנסה להשיב את השנים שהוחמצו.
תודה לך, אמא, על כל מה שעשית בשבילי לחש כשלחץ אותה אליו.
לאה בכתה כשנשענה עליו:
אין מה לסלוח לי. תמיד אהבתי אותך…
אבי כהן זז הצידה והוריד את ראשו. הוא חש בושה. הוא הבין שבגדים פשוטים וקמטים מסתירים סיפור של הקרבה גדולה ואהבה עמוקה.
זו לא הייתה סתם טיסה. זה היה מפגש בין שני לבבות שהזמן הפריד, אך הם הצליחו למצוא זה את זה.במחלקת העסקים של המטוס שררה אווירה של מתח. הנוסעים הביטו בעוינות באישה הזקנה כשהתיישבה במקומה. עם זאת, לקראת סוף הטיסה פנה אליה בכל זאת קברניט המטוס. לאה התיישבה בהתרגשות רבה על כיסאה. מיד התפתח ויכוח.
אני לא מוכן לשבת לידה! צעק בקול גבוה גבר בן כארבעים, שהביט בבגדה הפשוט בעיניים נוקבות, בעודו פונה לדיילת.
שמו של הגבר היה אבי כהן. הוא לא הסתיר את יהירותו וזלזולו כלל.
סליחה, אבל לנוסעת יש כרטיס מדויק למקום זה. אין באפשרותנו להזיז אותה ענתה הדיילת בשלווה, אף על פי שאבי כהן המשיך להתבונן בלאה בחשדנות.
המקומות הללו יקרים מדי עבור כאלה אמר בגיחוך, תוך שהביט סביב כאילו מחפש תמיכה.
לאה שתקה, אף שתחושתה הפנימית הייתה של כיווץ. היא לבשה את מיטב בגדיה פשוטים אך נקיים ומסודרים. היחידים המתאימים לאירוע חשוב שכזה.
כמה נוסעים הביטו זה בזה, וחלקם אף הנהנו לכיוונו של אבי.
לבסוף, הרימה הסבתא את ידה בשקט, לא יכלה עוד לשאת את המצב, ואמרה:
זה בסדר… אם יש מקום במחלקה הרגילה, אעבור לשם. חסכתי כל חיי לטיסה זו, ואיני רוצה להפריע לאיש.
לאה בת שמונים וחמש שנים הייתה. זו הטיסה הראשונה בחייה. המסע מאילת לתל אביב היה קשה: מסדרונות ארוכים מאוד, טרמינלים הומי אדם, המתנות ללא סוף. עובד משדה התעופה אף ליווה אותה כדי שלא תלך לאיבוד.
כעת, כשנותרו שעות ספורות עד למימוש החלום, נאלצה להתמודד עם עלבון.
אולם הדיילת עמדה על שלה:
סליחה, סבתא, אך שילמת עבור הכרטיס, וזכותך המלאה לשבת כאן. אל תרשי לאף אחד לקחת זאת ממך.
היא הביטה בחומרה באבי כהן, ואז הוסיפה בקול קר:
אם לא תפסיק, אקרא למאבטחים.
הוא השתתק, תוך שהוא ממלמל לעצמו.
המטוס עלה באוויר. מרוב התרגשות, הפילה לאה את תיקה, אך אבי כהן עזר לה לאסוף את חפציה בשתיקה.
כאשר החזיר את התיק, תפס מבטו מדליון עם אבן אדומה בוהקת.
מדליון נאה אמר. כנראה רובי. יש לי קצת ידע בעתיקות. פריט כזה עולה לא מעט.
לאה חייכה.
איני יודעת את ערכו… אבי העניק אותו לאמי במתנה לפני שיצא למלחמה. הוא לא שב. אמי מסרה לי אותו כשהגעתי לגיל עשר.
היא פתחה את המדליון ובו שני תצלומים ישנים: אחת של זוג צעיר, והשנייה של ילד קטן שמחייך.
אלה הוריי… אמרה ברוך. והנה בני.
האם את טסה לפגוש אותו? שאל בזהירות.
לא ענתה לאה כשראשה שפוף. מסרתי אותו לבית יתומים כשהיה תינוק. לא היה לי אז בעל ולא פרנסה. לא יכולתי לספק לו חיים נאותים. לא מזמן איתרתי אותו באמצעות בדיקת DNA. כתבתי לו מכתב… אך הוא השיב שאינו מעוניין להכירני. היום יום הולדתו. רציתי רק להיות בקרבתו, ולו לרגע קט.
אבי כהן הופתע.
אז בשביל מה את טסה?
האישה הזקנה חייכה חיוך עמום, ובגוון עיניה נראתה מרירות:
הוא מפקד הטיסה. זו הדרך היחידה להתקרב אליו. לפחות להביט בו פעם אחת…
אבי כהן שתק. תחושת בושה הציפה אותו והוא הוריד את מבטו.
הדיילת, ששמעה את השיחה, הלכה בשקט לתא הנהג.
דקות ספורות לאחר מכן, נשמע קולו של הקברניט ברמקולים:
נוסעים יקרים, בקרוב נתחיל בהליך הנחיתה בנמל התעופה בן גוריון. אך לפני כן, ברצוני לפנות לאישה מיוחדת הנמצאת על המטוס. אמא… אנא, הישארי לאחר הנחיתה. אני מעוניין לראות אותך.
לאה קפאה במקומה. דמעות זרמו על לחייה. שתיקה השתררה בתא, ואז החל מישהו למחוא כפיים, ואחרים חייכו בין דמעות.
עם נחיתת המטוס, הקברניט הפר את הנהלים: הוא יצא בריצה מתא הטייס, ובלי לנגב דמעות, רץ אל לאה. הוא עטף אותה בחיבוק הדוק כאילו מנסה להשיב את השנים שהוחמצו.
תודה לך, אמא, על כל מה שעשית בשבילי לחש כשלחץ אותה אליו.
לאה בכתה כשנשענה עליו:
אין מה לסלוח לי. תמיד אהבתי אותך…
אבי כהן זז הצידה והוריד את ראשו. הוא חש בושה. הוא הבין שבגדים פשוטים וקמטים מסתירים סיפור של הקרבה גדולה ואהבה עמוקה.
זו לא הייתה סתם טיסה. זה היה מפגש בין שני לבבות שהזמן הפריד, אך הם הצליחו למצוא זה את זה.
