“אסתר, סליחה, אני אוהב מישהי אחרת. אני עוזב, הדירה נשארת אצלכם. סלחי לי שעזבתי בשקט, מבלי להודיע. לא יכולתי לראות את הדמעות שלך, אז החלטתי להניח פתק. תאמיני לי, גם לי לא קל… ותמסרי נשיקה בשבילי לדניאל…”
****
אור שלי, קומקום! אסתר ניסתה להעיר את דניאל הקטן, אחר כך הלכה אל חדר השינה, שם יעקב, בעלה, עוד שכב בין השמיכות.
אהובי, העבודה מחכה יאללה, קום! היא גיחכה וצבטה את העקב המציץ מתחת לשמיכה.
יעקב נאנח והתמתח. לעומת אסתר שתמיד קמה עם קרני האור הראשונות, הוא היה אחד שקשה לו לצאת מהמיטה. אסתר קמה ראשונה, עוד לפני ששני הגברים שלה כך קראה להם קמו בעצמם. היא כבר הספיקה להכין ארוחת בוקר, להסתדר, ולסדר קצת את הסלון. ולמרות שהתעוררה מוקדם, הייתה עייפה כבר בערב.
במטבח ישבה אסתר בשקט, אפילו מציאות השולחן נמסה לתוך תחושת ריחוף משונה. דניאל פיהק והתגלגל מהחדר שלו.
קודם שיניים, אחר כך שוקו, אסתר הצביעה על המקלחת, אבל הקול שלה בקושי נשמע, כמו מתוך ענן.
הילד ציית, בערפל חלומי, נעלם אל תוך האור הצהבהב של חדר האמבטיה. כשלבסוף ישבו סביב שולחן הבוקר, גיחך יעקב מהחדר:
אולי אני אשאר היום בבית… אתקשר למשרד, אני מרגיש מוזר…
יעקב היה חיוור כמו דף של תפילה, ועיני אסתר נחרדו.
מה קורה? אתה מרגיש לא טוב?
הראש דופק… בחילה… יעקב נשען בדלת.
אסתר קפצה ממקומה, נגעה במצחו.
אתה לא חם. אולי אני אשאר איתך?
לא, תסעי לעבודה, תקחי את דניאל לבית הספר. אני אשן עוד קצת, אולי זה יעבור.
תתקשר אם תצטרך משהו, הזהירה אותו אסתר בקולה שהיא לא הכירה מתוכה.
בטח, יעקב חייך אליה, נתראה בערב. החיוך שלו היה דהוי, כמו ציור שנרטב מגשם.
היום הזה רחף כמו מרבד מתחת לרגליים של אסתר. דאגה חרקה בתוך הגוף שלה, כאילו חגורה מהודקת מבפנים. הייתה לה הרגשה של משהו מתסכל מתקרב, מין תחושה של רוח רפאים אפורה.
היא ברחה מוקדם מהעבודה, אספה את דניאל, שביקר אצל חבר, ונסעה הביתה. דניאל הביט בה במראה, מודאג.
אמא, מה קרה? היית אמורה לבוא יותר מאוחר… וגם את נראית חיוורת. אתם חולים שניכם?
אסתר הביטה בבנה בן השתים עשרה, ששערו כבר התחיל להתפרע כמו לעץ גפן. הוא היה ילד, אך ידע יותר מדי.
דניאל, אני קצת דואגת לאבא שלך, ענתה לה בעצמה הקולית, אני רוצה לוודא שהוא בסדר.
היה שקט מוזר במעלית. אסתר נכנסה הביתה בידיים רועדות, כמו משק כנפיים בלתי נראות. הדירה הייתה עטופה דממה. יעקב לא היה שם. אסתר נכנסה לחדרים. במרכז הסלון עמד דניאל, עיניו מתחילות להבריק כמו מנורה של שבת. ביד אחת הוא החזיק דף מקומט.
מה זה? תן לי!
ידיה רעדו כשלקחה את הפתק.
“אסתר, סליחה, אני אוהב מישהי אחרת. אני עוזב, הדירה נשארת אצלכם. סלחי לי שעזבתי בשקט, מבלי להודיע. לא יכולתי לראות את הדמעות שלך, אז החלטתי להניח פתק. תאמיני לי, גם לי לא קל… ותמסרי נשיקה בשבילי לדניאל…”
נבל, לחש דניאל.
אל תגיד ככה, הוא אבא שלך! אסתר הביטה בבנה בפיזור נפש, כאילו סירה בלי משוטים.
הוא עזב אותנו! אני שונא אותו!
דניאל רץ לחדר וטרק את הדלת, והד עייף הדהד בדירה. אסתר נפלה ברפיון לספה, עיניה היטשטשו.
“הכרתי את שירה כבר לפני שנתיים, אין לי כוח להסתיר יותר… תסלחי לי, את מבינה? אל תראי את המכתב לדניאל, אני לא רוצה שיחשוב עלי רע…”
אסתר חייכה לעצמה בשקט מר. דניאל כבר הבין לבד, והיא ידעה שידע להתמודד עם הכאב.
הזמן נזל כמו שמן זית. אסתר נדדה בין חדרים, ונשמטה לבסוף, בלי משקל, על רצפת חדר השינה הריק. היא בכתה, דמעות זולגות על הפרקט, כאילו מטפטף גשם ממקום בלי עננים.
היא לא ידעה מתי קמה. אולי עברו דקות או שעות. רק רצתה לחזור לאותו בוקר, להשאיר הכל במקום. אבל עמוק בתוכה ידעה אם יעקב כבר החליט, אין דבר שמסוגל להשאיר אותו. אולי היה טוב יותר לו אמר לה פנים אל פנים, אבל החלום כיסה את הפחד.
אחר כך, התארגנה, ונכנסה לחדר של דניאל. הוא שכב על המיטה, תקרה בוהקת מעל עיניו הדומעות.
אמא, למה הוא עשה את זה?
ילד שלי, אני לא יודעת. הוא כבר לא אוהב אותי, אבל אתה תמיד הבן שלו.
לא, אמא, הוא לא כתב ככה. הוא היה חייב לעזוב… בטח זאת האישה ההיא בהריון. אני יודע הכל. אז גם אותי הוא הפסיק לאהוב. אולי הצקתי לו? יותר מדי רציתי ממנו?
אסתר נגעה בידו. כך כאבה לה הבטן גם לה.
דני שלי, אתה לא אשם בכלום. הוא רצה שתישאר לו תמונה אחרת בבית. לא אתה כי לפעמים אנשים שוכחים מה שחשוב באמת.
הוא פגע בך, אמר דניאל בקול כבוי.
אסתר מיששה את כל מה שמלא אותה: כעס, כאב, תסכול. שנתיים הוא הסתיר, ושיקר להם מול העיניים.
הימים שחלפו נעו כמו שובל של כביסה תלויה האוויר מלא לחות, המילים סבוכות. אסתר החלה הליכי גירושין, ודניאל החזיק את עצמו במילים כואבות. בערבים שמעה אותו בוכה בעדינות, כאילו נושבת הרוח דרך חריצים.
אט אט הם התרגלו. יעקב נעלם, כמו תצלום מגנט שהתפוגג מהמקרר. כשפנה זמן, אמר שאין לו, שיש לו משפחה אחרת, החיים שלו מסתחררים כמו בליל סופות. דניאל התאכזב, שפתיו נדרכו. ככה חצי שנה חלפה.
יום אחד, כשאסתר חזרה הביתה עם ריח פיתות מהמאפייה, שמעה בחדר המדרגות צעקה קולות מחוץ לחלון.
ביעקב עמד בכניסה, עיניו מתחננות, שיערו פרוע, קולו נמס.
תעזוב, לך מפה! אין לך זכות! אני כבר לא הבן שלך! וגם אמא לא אוהבת אותך!
דני, בבקשה, תקשיב…
החוצה!
אסתר מיהרה אליהם. דניאל השפיל מבט קצת, יעקב התקרב בצעד מהסס.
אסתר, חזרתי אליכם. את סולחת לי?
אמא, לא! דניאל התחנן, חיוך שבור, כאילו מתלבט בין פחד לתקווה.
אסתר נעמדה מול יעקב. פעם לא יכלה לדמיין את החיים בלעדיו. עכשיו הבינה גם אם תסלח, לא תשוב להיות מה שהייתה.
אז מה, תכניסי אותי? יעקב חייך חצי חיוך.
היית כזה לפני חצי שנה, קולה של אסתר ליחש בתוך חלום עכשיו אין לך זכות לשוב. רוצה חצי דירה? תבקש במדור. אנחנו כבר לא משפחה.
מה? תגרשי אותי? אסתר, בבקשה! אני לא יכול בלעדיכם!
סלחתי. אבל אנחנו לא נחיה יחד.
היא הלכה, ודלת הדירה נסגרה אחריה כצליל אחרון של חלום שנקטע. דניאל הביט בה, נשימה עצורה, ואז חייך חצי חיוך.
אמא, אל תדאגי… כיף לנו רק שנינו. זה מספיק.
אסתר לטפה את ראשו וחיוך דק עלה לזרים על פניה. דרך עינית הדלת ראו צל דהוי של יעקב מתעכב ומתרחק. היא הרגישה הקלה מוזרה השתררה ריקנות חדשה, ובה קצוות של שקט.
דני, אתה אלוף, קרצה לבנה.
אולי נזמין פיצה? ונחגוג? ואולי איזה עוגיות?
למה לא? וגם קרמבו!
דניאל נצץ, כאילו חזר לו האור לעיניים. החיים לקחו פנייה חדשה, וגם אם קצת כאב אסתר ידעה: יהיה בסדר, מתישהו.
