למי היא בכלל נחוצה
“נועה, מה זה פה? לא תגידי שזרקת את המלפפונים הכבושים של אמא שלי?”
“כן, ברור,” נאנחה נועה. “הם כבר החמיצו מזמן… והמלפפונים היו רכים. אי אפשר לאכול את זה בכלל…”
“נו, לא נורא. היית זורקת רק את העליונים, את השאר אפשר לשטוף וזהו. כלום לא קרה. אמא שלי ואני היינו אוכלים גם כבושים שהתנפחו וחיים לְסַפֵּר. הרי זה רק עמד קצת. אי אפשר ככה עם אוכל, נועה, זה עולה כסף!”
יוסי הרים את הסנטר, עובר לידה עם מבט נוזף, ממלמל דברים לא ברורים.
נועה שוב נאנחה. פעם זה היה מצחיק ואפילו חביב בעיניה. פתאום הזיכרון הראשון שלהם בזוגיות עלה בה…
…בשביל עצי פיקוס בפארק, הלך בחור גבוה בחולצה לבנה וחיוך רחב. בידיו היה זר פרחי בר. פרחים פשוטים כמו שנועה אהבה.
“יוסי, מה עשית? היית בשדה? קטפת לבד?”
“כן,” חייך. “מה צריך ורדים? נדוש ויקר. במקום, נלך יחד לקרוסלות בפארק ונהנה.”
נועה צחקה, הולכת אחריו בחלום עכור שמתרחב להיגיון.
נועה של ההווה הניעה את הראש, מנסה להקשיב יוסי באמת שוטף מלפפונים. מזמן כבר הפסיקה להתפלא. פעם חשבה שהם לא הולכים לבית קפה כי יוסי אוהב דווקא לטייל, לא כי קשה לו עם הוצאות. וגם לכיכר הפלא מהגג הם עלו, כי זה דאגה אליה ולא כי זה היה הכרטיס הכי זול. שלא יתנדנד…
אבל היום, אחרי שנות נישואים, שני ילדים, הכול מובן לה. נותר לה רק להבליג. או להתקומם. בחרה בשתיקה.
הילה נכנסה למטבח, העמידה סיר כדי להגיש לילדים וליוסי. קוסקוס, שניצל, סלט הכול פשוט, כמו תמיד אין מותרות.
“יוסי, מה אתה עושה?” שאלה בעייפות. בעלה פרס שניצלים של הילדים.
“הם בני חמש בלבד. מספיק חצי לכל אחד.”
רצינות כבדה נסוכה על פניו, פרס שניצל בעוד צלחת ומחזיר שניצל שלם אחר למחבת.
“אתה השתגעת?”
“ככה נראה לך?”
“כן, יוסי.”
“נכון ככה. אנחנו כמוהם בני אדם,” המשיך ופרס להילה את השניצל. “בשר יקר. את יודעת את זה. והרבה בשר זה לא בריא, בטח לא מטוגן. ובפעם הבאה תעשי באידוי, כי בטיגון נדבקות חתיכות לדפנות ויותר שמן מתבזבז עכשיו עלה המחיר.”
“הילדים לא אוהבים באידוי.”
“אוהבים, יתרגלו זה בריא,” חתך בדבריו והלך. הילה הביטה בצלחות. כעס סמיך עלה בה סבלנותה מתמעטת…
בסוף השבוע חזרה האמא של יוסי, רחל. בהשוואה, אפילו יוסי היה נדיב.
“נועה אנ׳לאי, איזה יופי! הבאתי לילדים מתנות! מזל שיש להם סבתא נדיבה!”
נועה, שרק עכשיו חזרה מהעבודה, לוחשת קללה חרישית ומנסה להיראות שמחה.
רחל מגישה לנועה שקית.
“רחל, אלה בגדים לילדה,” הציצה פנימה. “ולנו יש רק בנים.”
“ומה זה משנה,” נופפה בידה רחל והוציאה גופיה ורודה עם חתול. “חתול ורוד, שיהיה. לאלון יש משיכה לחתולים. והם קטנים מה זה משנה ורוד, אדום, כחול…”
“סבבה, רחל, תודה, נראה מה נעשה עם זה אחר כך…”
נועה מחייכת בלבוש מאולץ; בגדים ישנים, אפילו ליום בשדה אי אפשר ללבוש.
“יוסי, מתי כבר נעבור מכאן? נמאס לי לגור עם אמא שלך,” אמרה בעייפות מאחורי דלת סגורה.
“מה השאלה הזו? כשיהיה לנו מספיק לשים על דירה.”
“יוסי, בוא ניקח משכנתה! ככה רק בגיל שמונים נגיע.”
“דיברנו על זה משכנתה זה עול, יו-דת בדיוק כמה זה ריבית ועניינים. ולחיות עם אמא זה משתלם. היא מבשלת, מנקה, שמה כבושים…”
“אתה אמיתי? תינוקות ישנים בחדר עם אמא שלך! בסדר, עכשיו הם קטנים. ומה יהיה כשיגדלו? ואיך אפשר לחיות בלי פרטיות? אין מנעולים על הדלת, כי לרחל זה לא פרקטי!”
“די, תכבדי בסוף החודש יבוא החשבון חשמל, נקבל הלם.”
נועה קברה את פניה בכרית. די. יותר אין לה כוח.
…
הריב הגיע יום אחרי. יוסי לא נתן לילדים לראות “לילה טוב ילדים”, חסוך-כסף, חסוך-תוכן… זו הייתה הטיפה האחרונה.
“די, נגמר לי, אני לא יכולה יותר! אני עוזבת, לוקחת את הילדים! הולכים לאמא שלי, שם לכל אחד יש חדר!”
היא תפסה מזוודה, ביד השנייה דוחפת את אלון ודניאל החוצה.
“אלון, דניאל, בואו.”
“נועה… לאן את הולכת?” יוסי עומד קפוא. “המשפחה שלנו? חשבתי שטוב לך… היית מרוצה.”
“שש שנים! סבלתי אותך, את אמך. שמפו אנחנו קונים בגלון, נייר טואלט הכי זול, לילדים לא קונים צעצועים חדשים, רק מה שנשאר לך מהילדות! אני רוצה חיים נורמליים. אשמח להיות בזבזנית מאשר לחיות כך.”
רחל אחזה בלב בתיאטרליות, לא נתנה לבן לצאת.
“אוי לב שלי כואב… אל תלך, יוסי’לה. היא תשוב. מי צריך אותה בכלל, עם תאומים על הגב…”
ויוסי מאמין. היא תחזור.
…
“נועה, מה את עושה?” שאלה דבורה אמה של נועה.
“קחי שקית חדשה לקומקום,” חייכה דבורה, כשהשתעשעה בבתה שבאה מהרהורים. נועה נזכרה שבפעם השלישית השתמשה באותה שקית לתה…
“איך בכלל גרתם שם? זה לא חיים.”
“ברור,” הנידה בראש, פותחת המקרר. שם חיכה גבינה איכותית, לא גבינה צהובה זולה, אלא אמיתית, פסטרמה, יוגורט… “צריך להחביא את השוקולד, אחרת הילדים יאכלו הכול.”
“שהם יאכלו, בשביל זה קניתי.”
“לא רגילים לזה, יתבלבלו.”
דבורה חייכה, נגעה בעדינות בכתפה בחיבוק קצר.
בערב, הלכה נועה למטבח המיטה רכה מדי, השקט מוזר. פותחת מקרר, מביטה בתשוקה על הגבינות, הלחם, הפסטרמה, הכל חופשי. אצל יוסי תמיד הקפיד לחם דק, גבינה רק בבוקר, חלב מהכי זול, יוגורט לא, יש רק לבן. גבינה לבנה יתקשה יכינו לבד מקרש חמצמץ.
הכינה לעצמה כריך עבה עם גבינה ופסטרמה. טעים כל כך, עד כמעט פרצה בבכי. לקחה יוגורט שתתה ישר מהבקבוק. איזה עונג לא לחסוך.
“אמא’לה, כמה הייתי טיפשה… איזה כיף לא לחסוך על הכול…”
איך כמעט שש שנים הסתדרתי כך? לא אכלתי מה שרציתי, הלכתי עם בגדי חמותי, מגפיים ישנים, הכל מחושק בכסף.
…
כמה שבועות אחרי, דפיקה בדלת. סוף שבוע, אמא בדייט עם הנכדים בפארק.
“מי זה? יוסי?! מה אתה עושה פה?”
בדלת עמד יוסי.
“נועה, תחזרי… נשתדל לא לחסוך כך… אני… אני אוהב אותך, נועה, ונתחשב בך. תחזרי, משפחה, ילדים…”
“לא! די! אני לא חוזרת. לילדים שלי יש חדר, לי יש חדר. הם רואים טלוויזיה כמה שבא, אוכלים מה שהם רוצים, אני לא שוטפת יותר שקיות תה ולא מתקמצנת על נייר טואלט. קניתי לי סוף סוף חלוק נעים. שמעת? אני רוצה לחיות נורמלי. אלה הכסף שלי, כך אני חיה. זהו! שלום. תדע על הגירושים ממשפט.”
נועה טרקה את הדלת, התמלאה דמעות. לא ידעה למה בוכה אולי על עצמה, אולי על השנים. כן, תהיה חייבת לעבוד יותר קשה, לגדל לבד, אבל לא תחזור לעולם. לא אל האתמול הסגור.
