מנהל הספרייה הראשי, מר לוי, היה איש בעל פנים חמורות וקול שקול. הוא הביט בי מלמעלה למטה ואמר בטון קריר:
תוכלו להתחיל מחר… אבל שלא יהיו ילדים עושים רעש. ושלא יראו אותם.
לא הייתה לי ברירה. הסכמתי בלי לשאול דבר.
לספרייה הייתה פינה נשכחת, לצד הארכיונים הישנים, שם שכן חדר קטן עם מיטה מלאת אבק ונורה שרופה. שם ישנו תמר ואני. בכל לילה, כשהעולם כולו ישן, ניקיתי את המדפים הארוכים, ליטשתי את השולחנות הרחבים ופיניתי סלי ניירות ואריזות. איש לא הביט לי בעיניים; הייתי רק “האיש שמנקה”.
אבל תמר… היא כן הביטה. היא התבוננה בסקרנות של מי שמגלה עולם חדש. בכל יום היא לחשה לי:
אבא, אני אכתוב סיפורים שכולם ירצו לקרוא.
ואני חייכתי, אף על פי שבליבי כאב לדעת שעולמה היה מוגבל לאותן פינות עמומות. לימדתי אותה לקרוא באמצעות ספרי ילדים ישנים שמצאנו במדפי הגרוטאות. היא ישבה על הרצפה, חיבקה ספר בלוי, נסחפה לעולמות רחוקים בעוד האור החלש נופל על כתפיה.
כשמלאו לה שתים עשרה, אספתי את האומץ לבקש ממר לוי דבר שהיה גדול מאוד בעיניי:
בבקשה, אדוני, תרשה לבתי להשתמש באולם הקריאה הראשי. היא אוהבת ספרים. אעבוד שעות נוספות ואשלם מהחסכונות שלי.
תשובתו הייתה לעג יבש.
אולם הקריאה הראשי מיועד לקוראים, לא לילדי העובדים.
לכן המשכנו כפי שהיה. היא קראה בשקט בארכיונים, בלי להתלונן לעולם.
בגיל שש עשרה, תמר כבר כתבה סיפורים ושירים שהחלו לזכות בפרסים מקומיים. פרופסור מאוניברסיטה הבחין בכישרונה ואמר לי:
לילדה הזו יש כישרון. היא יכולה להיות קולה של רבים.
הוא סייע לנו להשיג מלגות, וכך תמר התקבלה לתוכנית כתיבה באנגליה.
כשמסרתי את הבשורה למר לוי, ראיתי כיצד הבעת פניו משתנה.
רגע… הילדה שהייתה תמיד בארכיונים… זו בתך?
הנהנתי בראשי.
כן. אותה שגדלה בזמן שניקיתי את הספרייה שלך.
תמר נסעה, ואני המשכתי לנקות. בלתי נראה. עד שיום אחד, הגורל שינה כיוון.
הספרייה נקלעה למשבר. העירייה קיצצה את התקציב, האנשים חדלו לבקר בה ודיברו על סגירתה לתמיד. “נראה שאף אחד כבר לא מתעניין”, אמרו הרשויות.
אז הגיע מסר מאנגליה:
“שמי ד”ר תמר כהן. אני סופרת ואקדמאית. אני יכולה לסייע. ואני מכירה היטב את הספרייה העירונית”.
כשהופיעה, גבוהה ובטוחה, איש לא זיהה אותה. היא צעדה אל מר לוי ואמרה:
פעם אמרת לי שהאולם הראשי אינו מיועד לילדי הצוות. היום, עתיד הספרייה הזו מונח בידיה של אחת מהן.
האיש נשבר, דמעות זרמו על לחייו.
סליחה… לא ידעתי.
אני כן ענתה היא בנחת. ואני סולחת לך, כי אבי לימד אותי שהמילים מסוגלות לשנות את העולם, אפילו כאשר איש אינו מקשיב.
בחודשים ספורים, תמר שינתה את פני הספרייה: היא הביאה ספרים חדשים, ארגנה סדנאות כתיבה לנוער, יזמה תוכניות תרבותיות ולא קיבלה אגורה אחת בתמורה. היא רק הניחה פתק על שולחני:
“הספרייה הזו פעם ראתה בי צל. היום אני הולכת ראש מורם, לא מתוך גאווה, אלא למען כל ההורים שמנקים כדי שילדיהם יוכלו לכתוב את הסיפור שלהם”.
עם הזמן, היא בנתה לי בית מואר עם ספרייה קטנה משלי. היא לקחה אותי למסעות, להכיר את הים, להרגיש את הרוח במקומות שבעבר ראיתי רק בספרים הישנים שהיא קראה כשהייתה ילדה.
היום אני יושב באולם הראשי המחודש, מתבונן בילדים הקוראים בקול רם מתחת לחלונות ששלחה לשחזר. וכל פעם שאני שומע בחדשות את השם “ד”ר תמר כהן” או רואה אותו מודפס על גבי כריכה, אני מחייך. כי לפני כן, הייתי רק האיש שמנקה.
עכשיו, אני האב של האישה שהחזירה את הסיפורים לעירנו.מנהל הספרייה הראשי, מר לוי, היה איש בעל פנים חמורות וקול שקול. הוא הביט בי מלמעלה למטה ואמר בטון קריר:
תוכלו להתחיל מחר… אבל שלא יהיו ילדים עושים רעש. ושלא יראו אותם.
לא הייתה לי ברירה. הסכמתי בלי לשאול דבר.
לספרייה הייתה פינה נשכחת, לצד הארכיונים הישנים, שם שכן חדר קטן עם מיטה מלאת אבק ונורה שרופה. שם ישנו תמר ואני. בכל לילה, כשהעולם כולו ישן, ניקיתי את המדפים הארוכים, ליטשתי את השולחנות הרחבים ופיניתי סלי ניירות ואריזות. איש לא הביט לי בעיניים; הייתי רק “האיש שמנקה”.
אבל תמר… היא כן הביטה. היא התבוננה בסקרנות של מי שמגלה עולם חדש. בכל יום היא לחשה לי:
אבא, אני אכתוב סיפורים שכולם ירצו לקרוא.
ואני חייכתי, אף על פי שבליבי כאב לדעת שעולמה היה מוגבל לאותן פינות עמומות. לימדתי אותה לקרוא באמצעות ספרי ילדים ישנים שמצאנו במדפי הגרוטאות. היא ישבה על הרצפה, חיבקה ספר בלוי, נסחפה לעולמות רחוקים בעוד האור החלש נופל על כתפיה.
כשמלאו לה שתים עשרה, אספתי את האומץ לבקש ממר לוי דבר שהיה גדול מאוד בעיניי:
בבקשה, אדוני, תרשה לבתי להשתמש באולם הקריאה הראשי. היא אוהבת ספרים. אעבוד שעות נוספות ואשלם מהחסכונות שלי.
תשובתו הייתה לעג יבש.
אולם הקריאה הראשי מיועד לקוראים, לא לילדי העובדים.
לכן המשכנו כפי שהיה. היא קראה בשקט בארכיונים, בלי להתלונן לעולם.
בגיל שש עשרה, תמר כבר כתבה סיפורים ושירים שהחלו לזכות בפרסים מקומיים. פרופסור מאוניברסיטה הבחין בכישרונה ואמר לי:
לילדה הזו יש כישרון. היא יכולה להיות קולה של רבים.
הוא סייע לנו להשיג מלגות, וכך תמר התקבלה לתוכנית כתיבה באנגליה.
כשמסרתי את הבשורה למר לוי, ראיתי כיצד הבעת פניו משתנה.
רגע… הילדה שהייתה תמיד בארכיונים… זו בתך?
הנהנתי בראשי.
כן. אותה שגדלה בזמן שניקיתי את הספרייה שלך.
תמר נסעה, ואני המשכתי לנקות. בלתי נראה. עד שיום אחד, הגורל שינה כיוון.
הספרייה נקלעה למשבר. העירייה קיצצה את התקציב, האנשים חדלו לבקר בה ודיברו על סגירתה לתמיד. “נראה שאף אחד כבר לא מתעניין”, אמרו הרשויות.
אז הגיע מסר מאנגליה:
“שמי ד”ר תמר כהן. אני סופרת ואקדמאית. אני יכולה לסייע. ואני מכירה היטב את הספרייה העירונית”.
כשהופיעה, גבוהה ובטוחה, איש לא זיהה אותה. היא צעדה אל מר לוי ואמרה:
פעם אמרת לי שהאולם הראשי אינו מיועד לילדי הצוות. היום, עתיד הספרייה הזו מונח בידיה של אחת מהן.
האיש נשבר, דמעות זרמו על לחייו.
סליחה… לא ידעתי.
אני כן ענתה היא בנחת. ואני סולחת לך, כי אבי לימד אותי שהמילים מסוגלות לשנות את העולם, אפילו כאשר איש אינו מקשיב.
בחודשים ספורים, תמר שינתה את פני הספרייה: היא הביאה ספרים חדשים, ארגנה סדנאות כתיבה לנוער, יזמה תוכניות תרבותיות ולא קיבלה אגורה אחת בתמורה. היא רק הניחה פתק על שולחני:
“הספרייה הזו פעם ראתה בי צל. היום אני הולכת ראש מורם, לא מתוך גאווה, אלא למען כל ההורים שמנקים כדי שילדיהם יוכלו לכתוב את הסיפור שלהם”.
עם הזמן, היא בנתה לי בית מואר עם ספרייה קטנה משלי. היא לקחה אותי למסעות, להכיר את הים, להרגיש את הרוח במקומות שבעבר ראיתי רק בספרים הישנים שהיא קראה כשהייתה ילדה.
היום אני יושב באולם הראשי המחודש, מתבונן בילדים הקוראים בקול רם מתחת לחלונות ששלחה לשחזר. וכל פעם שאני שומע בחדשות את השם “ד”ר תמר כהן” או רואה אותו מודפס על גבי כריכה, אני מחייך. כי לפני כן, הייתי רק האיש שמנקה.
עכשיו, אני האב של האישה שהחזירה את הסיפורים לעירנו.
