השמיים האפורים מעל תל אביב נשארו דהויים מהלילה, עוד לא הפציעה השחר. צבע מתכת מלוכלך, אולי רק מעט בהיר יותר.
אני, גיא עוזיאל, כרעתי על הברכיים ברצפת החרסינה הקרה של שירותי המנהלים בקומה השתים-עשרה בבניין המשרדים הגדול ברחוב רוטשילד. המפרקים שלי שורפים מהברקסטון ומהאדים החריפים של האקונומיקה.
פעלול הסמרטוט שלי הדהד בחללים הריקים, והיה הרעש היחיד בכל הקומה. אז כיסי רעד העולם האמיתי ניסה לפרוץ לתוכי בקצב לא אחיד.
השעה הייתה חמש לפנות בוקר. מסך הטלפון הישן שלי, סדוק ומרצד, בער לי בכף היד כמצית. “גן שתיל”, גן ילדים 24/7. “הטלי חמה, גיא,” אמרה בצד השני קול יבש וקצר, בקושי מזכיר חום של גננת. “יש לה חום 43. כבר שלוש שעות היא מקיאה. אנחנו גן שמסובסד מהעירייה, לא קופת חולים. יש לך עשרים דקות לבוא לקחת אותה, אחרת אני קוראת לרווחה שיקחו אותה לבית חולים פסיכיאטרי.”
השיחה נותקה. הדממה אחר כך הייתה כבדה, דוקרת. הלב דפק לי בצלעות. טלי. בתי בת השמונה חודשים, העוגן שלי בתוך ים אפור.
לא סימנתי כרטיס. לא לקחתי את המעיל מהקולב. פשוט התחלתי לרוץ.
רוח ינואר הכתה בי כמו משב סיכות חדות, הנשימות שלי נהפכו לגבישי קרח. שלושה רחובות רצתי, הנעליים הזולות כמעט מחליקות על הקור של שדרות ח”ן.
כשהגעתי לכניסה של הגן המוארת בניאון, הרגשתי שהריאות שלי נקטעות בתער זכוכית.
הגננת הושיטה לי גוש חם ועייף של סוודר ולחיים לוהטות בלי לצייץ. העיניים של טלי קפואות, הפה הקטן נפער והוציאה שריקה שקטה. היא הייתה כמו גחלת שהוציאו מתנור.
“אני אני אקח אותה הביתה. יש לי תרופות, שם,” שיקרתי בשקט, כמעט נושך את הלשון כדי לא להישבר.
ה”בית” היה חדר של עשרה מטרים ברחוב העלייה, דירה מוזנחת שמתחתיה המדרכה קרה. האוויר בפנים היה קפוא יותר מהרחוב, בגלל החלון השבור שמכוסה בנייר דבק. הרדיאטור כבר שבועיים לא עובד.
הנחתי את טלי על מזרון מוכתם, ידי נשלחות במהירות לארגז הפלסטיק שהייתה לי במקום ארון תרופות. ריק. בקבוק נורופן לתינוקות אשליה של פלסטיק בלבד.
לחצתי על הטפטפת בתקווה שתצא אפילו טיפה של סירופ, אבל רק בועת אוויר עלתה.
הטלפון רטט שוב. מיכאל, הממונה שלי בעסקי הניקיון.
“גיא, איפה אתה? הסופרויזר של המשמרת הלילה דוחק בי על הקומה ה-12.”
“בת שלי חולה, מיכאל,” לחשתי. “יש לה חום 39.5. אני לא יכול להשאיר אותה לבד. רק היום, בבקשה”
אותו בוקר, הבנתי כמה הורות לבד תלויה על חוט. כשכל העולם דוחק ומחכה ממך למשהו בתוך החום הכואב, בתוך העייפות והפחד אתה מוצא בתוכך עוד כוחות. למדתי שבסוף, גם בבדידות יש בחירה: לבחור בילד שלך, שוב ושוב, למרות הכל. זו המשמעות שלי להיות אבא.
