יומן אישי / יום חמישי, 7:00 בבוקר
את הלילה ההוא לא אשכח לעולם. איך הכל הפך סוער, השמים נפתחו והרעמים זעזעו כל פיסה בירושלים כמו שהטבע בעצמו מחה על העוול שבעולם. הגשם שטף את הרחוב, הברקים הבהיקו עד שכמעט ונראה שיש יום באמצע הלילה, והרעם רעד עד שידעתי שכל הרחוב הרגיש אותו איתי. לא יכולתי לישון – הכלבה שלי, גילי, יללת כל הלילה בלי הפסקה, משאירה אותי מתגלגלת במיטה ומלאה דאגה.
בבוקר, כשהשמש החדשה התחילה ללטף את עירי הרטובה ולשמיים חזר הגוון הכחול-צלול שלהם, צפיתי בנוף כאילו העולם נולד מחדש. יצאתי אל המרפסת, לקחתי שאיפה עמוקה של אוויר רענן, והרגשתי כאילו שאיפתי את כל התקווה שיש. אבל בתוכי, הזדחלה תחושה לא נעימההקול של גילי מהלילה, הדאגה שקיננה בי.
לרוב, גילי רצה אליי עם הבוקר, נוגעת בי באפה, מקפצת סביבי ומבקשת חיבה. הפעם, היא לא הופיעה. משהו בי התכווץ. קראתי אותה בשקט: “גילי, יפה שלי, הכל בסדר?”. מתוך פתח המלונה הגיחה פניה, עיניה גדולות ודואגות. היא לא קמה, לא קיפצה, רק הביטה בי במבט שאי אפשר לטעות בו.
ניסיתי לפתות אותה בכמה חתיכות פסטרמה טרייההפינוק האהוב עליה, אפילו לא הריחה. לא הזיזה אף. הבנתי מהר שיש סיבה טובה לזה שהיא שוכבת סגורה בתוך המלונה ומסרבת לצאת. לא היה לי שקט; אולי משהו קרה בלילה, אולי נפגעה מהסערה? פחדתי.
החלטתי לא להמשיך לחשוש לבד. התקשרתי לד”ר גדי רפאל, הווטרינר הוותיק משכונת בקעה. תוך חצי שעה רכבו נשמע בדרך. גדי, תמיד רגוע, בג’ינס ישן, מזוודה שחורה ומשקפיים על האף, ירד מהמכונית והתקרב אל המלונה.
סיפרתי לו במהירות על גילי, והוא כרע, דיבר אליה בעדינות, אך היא סירבה לצאת, אף השמיעה נהמה לא שגרתית כלפי מי שהיא בדרך כלל אוהבת. הלב שלי פעם חזק, פחדתי שמשהו קרה לה, אולי מחלה, אולי נחש עקץ. ד”ר גדי הציץ פנימה ואז קרא לי, קולו דרוך. התקרבתי ורעד עבר בי בתוך המלונה, על שמיכה ישנה, שכב ילד קטן. לא מאמינה.
הוא היה רטוב, עייף, בפיג’מה ישנה, בגרביים קרועות, עיניו טרוטות ודמותו עדינה ושבירה. קפאתי. איך אפשר? ילד, באמצע הסערה, מתחבא בתוך מלונה של כלב בירושלים, לבד ונטוש.
“מה קורה פה?”, לחש גדי. אני כמעט בכיתי. “זה ילד, לא כלב”, הצלחתי להוציא בקושי, מבינה שגילי בעצם שמרה עליו כל הלילה.
לקחתי אותו אליי. הוא כמעט לא הגיב, רק הביט בי במין מבט שאומר “אל תפגעי בי”. ניסיתי להאכיל אותוהוא טרף כל מה שנתתי לו. חיפשתי רמזים, מי אתה ילד קטן? ואז נזכרתי בשכנה מלמעלה, מרגלית, שידעה הכל על כל אחד. צלצלתי אליה, והיא ידעה מייד: “זה גיא, הבן של אלונה.”
אלונה… ילדות קשה היו לה, עברה הרבה, ובשנים האחרונות הידרדרה. ניסתה להסתדר לבד, אבל לא הפסיקה ליפול, לא היה לה אף אחד, רק גיא הקטן. סיפרו שלקחה אותו מבית הילדים, אבל הוא היה בודד, כמעט לא דיבר, תמיד רצה לברוח.
הזמנתי את בעלי, יובל, שיחזור מוקדם מהעבודה. הוא הביא בגדים, צעצוע, אפילו זוג נעלי ספורט קטנות בכחול. לא שאל שאלות, פשוט חיבק אותי ולקח החלטות יחד איתי. גיא אכל, השתתק ואז לחש: “אני לא רוצה לחזור לאמא.” חיבקתי אותו קרוב אלי, אמרתי לו שהוא בטוח פה.
יובל הרים טלפון למשטרה. בינתיים, החלטתי ללכת לראות את אלונה בעצמי. הבית שלה ברוממה היה חצי הרוס, משדר ייאוש. פתחתי את הדלת בחשש, ריח חזק של סיגריות וייאוש קידם אותי. היא כבר לא זיהתה אותי. סיפרתי לה שמצאתי את גיא אצלי. “טוב מאוד, אולי יסתדרו איתו יותר טוב ממני,” הפטירה באדישות, מתנערת מאחריות.
הלב שלי נשבר ממש. לא ויתרתי. התקשרתי לרווחה, פתחו תיק. אלונה לא חזרה הביתה עוד. אחרי שבוע מצאו אותההלב לא עמד לה. יובל ואני נשארנו עם גיא. עברו בירוקרטיות, ראיונות, בדיקות של העובדות הסוציאליות לאחר חודשים אישרו לנו לאמץ אותו.
שנתיים עברו מאז. החצר מלאה שוב שמחה; גיא ילד אחר, מחייך, שיחק היום עם גורי הכלבה גילי, שהצילה אותו. מי היה מאמין? והכי מרגשלפני שנה נולדה בתנו, הדס. יובל, אני, גיא והדסמשפחה אמיתית, שגדלה מתוך רחמים, אהבה ובחירה.
בתוך כל הקושי מצאתי לבסוף את מה שכל הזמן חיפשתילהיות אמא, להרגיש בית בלב, ולדעת שלפעמים הניסים קורים דווקא בלילה הכי סוער של השנה.
