שלושים שנה חיינו יחד. אני יודעת בדיוק איך הוא נושם בלילה ואיך הוא אוהב את הקפה בבוקר. והוא החליף את כל זה ב”רגשות מהצבא”, והלך אחרי מישהי עם תמונות מושלמות באינסטגרם. בלילה ההוא הדמעות לא ירדו רק מילאתי את המקפיא בקרח וכתבתי רשימה. רשימה של צעדים: איך להחזיר אותו, שיבקש בעצמו אשאר. בסעיף הראשון: פגישה עם החדשה שלו.
אומרים שהאהבה הראשונה דומה לצלקות רוח אם נדבקת בנעורים, נשאר סימן לכל החיים, אבל המחלה לא חוזרת עוד. שיקרו, כנראה. או שמדובר במגפה אחרת.
הסיפור שלי התחיל כשעולם שלם שנבנה בשלושים שנה, כמו בית אבן מוצק בשכונה ירושלמית ותיקה, נסדק. והסדק התפשט לא מהיסוד מהגג, מהצלחת שמקבלת פריצות מחוץ לבית.
גדלנו, אחותי ואני, לפי סיסמאות של אמא: “הדבר הכי חשוב לא דירה, לא רכב, אלא המוניטין שלכן. ואחר כך הכבוד”. אמא הייתה אישה של פעם, עקרונות מבטון ירושלמי עתיק. אולי בגלל זה נישאתי לאילן בלי שאי פעם הכרתי מישהו אחר. הוא היה הראשון שלי, היחיד. אני? לו הייתי לא ראשונה, אבל לא התעכבתי על זה. עד עכשיו.
בוקר ראשון רגוע. בחלון דירת האבן ברחביה נפרחה שקדיה, אילן שותה תה נענע, מביט באותו נקודה. פתאום הניח את הכוס, פשק אצבעות וירק משפט שקטע לי את השלווה בפסוק חד:
נעמה… אני חושב שאני עובר דירה.
מרחתי חמאה קרה על חלה, היא התפוררה כמו רגשות מאובנים.
אתה נוסע לנסיעת עבודה? שאלתי, כבר ידעתי לפי עיניו, שזה לא העניין.
פגשתי את תמר. זוכרת שסיפרתי? למדנו יחד בטכניון. האהבה הראשונה שלי. וזה לא נעלם, נעמה. זה פשוט חיכה לרגע הנכון. לא רוצה לשקר לך. זה לא מגיע לך.
הוא דיבר ואני ראיתי איך קשיש מקומה למטה משחק שש בש לבד. הקוביות מתגלגלות: תק, תק… בקצב של דבריו. הילדים גדלו, הדירה גדולה, בקרוב יהיו נכדים… הוא אמר עוד משהו על כנות ועל זה שרגשות לא בוחרים. הגרון שלי התייבש כמו אדמת הנגב בקיץ. הצבעתי בשקט על הקנקן.
את מרגישה לא טוב? קם, מזג מים נעמה! אל תפחידי אותי!
לי? עניתי בצרידות של עורב ירושלמי לי נהדר. אושר הולך ובא, אבל דג תמיד מנקים כשהוא טרי.
שתיתי, הרגשתי איך המים נופלים מלכודת לתוך ריק קר. קמתי והלכתי למקלחת. צליל הבריח חתך אותי ממנו, ומהעולם. פתחתי מים קרים עד הסוף שלא ישמע איך אני בולעת אוויר. אבל הוא שמע. תמיד שמע.
נעמה! תפתחי! דפק בדלת אני פורץ!
די, אילן! רק רוצה לשטוף פנים!
זה היה בצחוק! תצאי! ניסה לצחוק, אבל היה רחוק מזה.
הסתכלתי במראה: אישה עם שיער עייף, עיני שקע, אף נפוח. יפהפייה של פעם, כתובה בגוונים דהויים. סובבתי את הראש, ניסיתי למצוא איזשהו קסם ישן. למה נשאר איתי בכלל? מה הוא מצא כאן שלושים שנה? מצא לו מותג רגשות חדש, עוקף אותי.
שטפתי פנים, סירקתי, מתחתי שפתיים יצאתי בלי כתר אבל זקופה כמו מלכה שהודחה אך מסרבת להראות כאב.
הוא עמד במבואה, חיוור, ידיים רועדות. לא ריחמתי עליו להפך. רציתי לצאת. לברוח מהדירה שעוד ריחפה ריח של בושםו.
אילן, אני הולכת לשבת בגן. אל תלך אחרי.
ולב שלך? לחץ דם?
לב? גיחכתי הלב עכשיו במצב השהייה, כנראה, עד סוף הימים. אל תלך.
הוא רצה לענות, אבל שמתי מעיל וחמקתי החוצה.
גן העצמאות שטוף שמש. אמהות צעירות עם עגלות, זקן קורא עיתון, בעלת כלב מושכת לברדור, העולם שגרתי. התיישבתי על ספסל. בחנתי פנים של נשים: איזו מהן היא תמר? אולי זו, עם עגילים? או היא, עם השיער האפור? איפה פגש אותה, באתר “חברים מהעבר”? או אולי סתם… המחשבה שהוא חיפש, כתב לה, סידר פגישות שרפה אותי. הרגשתי שאני חייבת לראות אותה. להבין מה אצלה יותר.
אחרי ארבעים דקות חזרתי. אילן יושב במטבח, מביט בתה שהתקרר.
אתה פה? שאלתי בקרירות.
איפה עוד? הרים עיניים נעמה, נדבר?
כבר דיברנו. אמרת מה שרצית. קיבלתי.
נעמה, די.
למה? התיישבתי מולו אני רק מנסה להבין היא פנתה אליך או אתה אליה?
נשף, הבין שאין טעם לברוח.
היא שלחה הודעה. במקרה מצאה אותי בפייסבוק, היא אומרת.
בטח, הכל מקרים באינטרנט, במיוחד כשמחפשים חברי נעורים. ומה נסגר? פגשתם?
שתינו קפה פעם, פעמיים. שיחה.
על האהבה הראשונה כמובן. על חלומות שנגוזו. אילן, אתה מתנהג כמו ילד. נשבע.
איך קוראים לה? נמתחתי.
התחמק, זע.
נעמה, למה זה חשוב?
כי אני רוצה לדעת את שמה של זו שבגללה אתה אורז שלושים שנה במזוודה. או שיש לה סוד? אולי היא עונה לכינוי?
תמר. תמר שחר.
תמר. שם פופולרי. לא כמו אני נעמה. משעממת, ישנה, יציבה.
נעמה…
שקט. קמתי מאושרת בשבילך, באמת. חפש את האושר שלך. גם אני אחפש. אולי איזה מאמן כושר. או פיני מהתיכון. התגרש לאחרונה, אומרים.
נעמה, למה את אומרת את זה? את לא כזו.
אני? מי אני בכלל! הייתי כבר בדרכי לחדר השינה. לא רוצה קפה. כואב לי הראש. אשכב.
נפלתי למיטה, תקועה אל התקרה, ושיקרתי לא הראש, הנשמה דקרה, כמו מחט מלוהטת. חמש דקות הקשבתי לצעדי אילן במטבח, פתחתי בשקט מחשב. היום הכל ברשתות.
נכנסתי לפייסבוק שלו. מלא חברים, לא אחת ששמה תמר שחר. ערמומי. מחק? אולי לא הוסיפה? עברתי בין עוקבים, לייקים, תגובות ישנות. כלום.
פתאום הציצה אשה בפרופיל: ברקע ים, כובע קש, כוס יין. שמה: אילנה. עיר: תל אביב. נשואה לזר. חברה שלו. דפדפתי בתמונות ואז בלב קפץ משהו. בתמונה עתיקה מהטכניון, עם כולם וסקי, מישהי מוקפת עיגול “תמר שחר, הכוכבת שלנו”.
הנה היא! פרופיל סגור, אבל ב”ווטסאפ” שלה הכול גלוי. תמונת פרופיל מהודרת, עיניים עצומות, מעיל פרווה, סטטוס “חיה כאן ועכשיו”. עוקבת אחרי עמודי פסיכולוגיה, אסטרולוגיה, מתכונים. פוסט אחרון: “הגורל מפגיש אנשים כדי לתת להם צ’אנס נוסף”. ולב אדום.
הכעס הציף אותי. זו, זו שצדה. השליכה רשת, אילן שלי נלכד כמו ילדון. “אהבה ראשונה”, פחדנים. רק אישה בת חמישים עם אפקטים חדים וצמא להרפתקה.
כמעט סגרתי, כשליד החברים של תמר קפצה תמונה מוכרת גבר עם שיער כסף, מעיל יקר, רכב חדש. הסתכלתי פיני! פנחס שבתאי, החבר מהתיכון. פעם הביא לי שוקולדים לספרייה. לא דיברנו עשרים שנה. ידעתי שגר כיום ברמת גן, איש עסקים, התגרש.
הלב דפק מהר. אם מישהו יודע על תמר זה פיני. למדו יחד, אולי התעדכנו.
שלחתי לו בפייסבוק: “פיני, שלום! מזהה? נעמה ‘המטפחת’ מהכיתה. מפתיעה? יש לי בקשה. עשרים דקות פנויים?”
ענה אחרי שעה, קבענו בבית הקפה “לבן” במרכז העיר.
התחפפתי מוקדם מהעבודה (סיפרתי שיש לי רופא שיניים). בבית הפכתי לערב גלאם שמלה כחולה, פתח עמוק, בושם, תלתלים, איפור ערב. הנעליים הכי יפות. בראי חייכה אישה חדשה, לא זו שעמדה לבכות במקלחת.
הגעתי לקפה עשרים דקות לפני. בחרתי שולחן ליד החלון, מזגתי לעצמי יין אדום. היד רעדה.
פיני נכנס בדיוק בזמן. צעדים בטוחים, מעיל שחור, חיוך של מי שהצליח בחיים. הופתע, התמוגג:
נעמה? נשק לי את גב היד מה זה, חשבתי אראה ילדה עם קוקיות, יושבת כאן אשת עולם.
די, פיני הסמקתי, הרגשתי חום בלב תודה שבאת, אתה תמיד עסוק.
בשבילך תמיד. נשען קדימה, קרא למלצר. את שותה יין? מצוין. תביא את הטוב ביותר. רעבה?
לא יודעת, יש לי מחנק בגרון.
היין הגיע, הוא הרים כוס.
לחיים.
צ’וק. לגימה. היין עשה לי חמימות בצלעות.
פיני, נעבור לעניין. מצב נוראי. אילן עוזב אותי. אחרי מישהי מהעבר תמר שחר. ראיתי אצלו בחברים.
פניו של פיני הרצינו, התרווח.
שחר? תמר? חייך חיוך קטן היא אצלך תמר, אצלי הייתה תמי. כל אחד והכינוי שלו.
פיני הדליק סיגריה אבל נכבה מיד.
רוצה אמת, נעמה? בעלך טוען לסטטוס רומנטיקן, אבל סופו להתגעגע הביתה. אני מכיר אותה בקושי. כמה פגישות עם חברים, יודעת להראות טוב, אבל כמו שהיא תחזיקי איתה שבוע, את תברחי.
מה? פיני, תגיד!
אשת סוד גדולה היא לא. מוזנחת בבית, מבשלת? בקושי מביאה מגש פיצה. יש לה שני בנים משני גברים, שניהם לא מדברים איתה. ו… היא נוחרת ברמות. הייתי פעם אצל חבר משותף, שמענו אותה דרך הקיר. אילן לא רגיל, אוהב שקט ומרק מהבית שלך, לא?
הקשבתי לו, בתוך ליבי משהו השתחרר. שמחתי? תקווה? הקלה?
פיני, אין לך מושג כמה עזרת לי. ואני צריכה ממך עוד משהו…
לא הספקתי לסיים. מאחורי נשמע קול שגרם לי להתכווץ.
אה, הנה אתה! אני מתקשרת, לא עונה!
סובבתי ראש. אילן נכנס, בהיר, מכווץ. לצידו עומדת האישה. תודה לאלימות הרשתות: תמר שחר בלייב. בחיים, פחות פוטוגנית, סנטר כבד, ליפסטיק חזק מדי, מבט פיקח.
אוֹי, פיני! היא מתלהבת, עוזבת את אילן ורצה אליו מזמןןןן!
תמי, שלום, פיני מחייך בישנות.
אילן ממהר אלי, תופס אותי חזק, שולף אותי מהשולחן.
מה את עושה כאן? נפגשת איתו? זה…
אילן, שחרר יד אמרתי בקרירות עזבת אותי הבוקר. אני אישה חופשית. זכותי.
חופשית? הביט לעבר פיני זה המאהב שלך? יפה.
זה לא עניינך.
תמר מתמנגלת:
אילן, תרגע. פיני חבר ותיק. חייכה פין, תבוא אליי מדי פעם, שתה קפה?
פיני שלח מבט לעברי: “אמרתי לך.”
תמי, אני במהלך פגישה, אמר, דיברתי עם נעמה על עניינים ישנים.
אילו עניינים? צעק אילן מה יש לה בכלל חוץ מסירים?
רתחתי, ואז פיני נקט עמדה: קם, אחז בי פתאום, בזרוע, הצהיר לכולם שומעים:
אילן, די. נעמה היא אישה מקסימה. אם אתה כלכך טיפש, שמכרת אותה בשביל… הסתכל ישירות על תמר, אז זאת בחירתך. ואנחנו, אולי, נמשיך להיפגש. נכון, נעמה?
הופתעתי אבל שיתפתי פעולה; נשענתי עליו בחיוך.
נכון, פיני.
סצנה. אבל בשביל אילן זה היה אגרוף בבטן. החוויר, בלע רוק.
אתם… אתם… לא מצא מילים.
אילן, בוא משכה אותו תמר, נבוכה לא נהרוס ערב.
נכון, פיני הוסיף אל תעשה שטויות. חרותך היא חרויותה.
אילן מסתכל מצד לצד, מבולבל. רק אז מבין: מי שבחר להיות חופשי, חופשי גם למי שעזב.
נדבר עוד, מלמל, יצא מהר. תמר שירכה אחרי.
נשמתי עמוק. רגליים רעדו.
תודה, פיני.
הנהן גם לא שיחק לגמרי.
נעמה, כשראיתי אותך הבנתי, הייתי פחדן בתיכון. הייתי צריך להילחם. ברחתי.
פיני… לא ידעתי מה לומר. הראש בבלגן.
עזבי טפח על השולחן תאכלי, תתחזקי.
סעדנו. פיני דיבר על חייו, עסקיו, בתו. הקשבתי חצי-חצי. חשבתי על אילן. איפה הוא, עם תמר. ואיך היא נוחרת ומבשלת רק מוקפצים. אולי עכשיו הוא סוף סוף קצת מקנא ורק מי שמקנא, עוד אוהב.
חזרתי הביתה מאוחר. המסדרון מואר. אילן יושב על השרפרף בטרנינג, לבן, עיניים אדומות.
חזרת? שואל בשקט.
רואה.
למה לא נשארת אצלו בקפה? הלא “פיני החמוד מחכה”.
אילן… קם, הצמיד עצמו אלי סליחה, אני אידיוט.
כבר ביקשת סליחה. הבוקר. על הבדיחה.
לא הייתה בדיחה. הייתי מטומטם. באתי אליה, לתמר… שעה שם. הפעלת טלוויזיה, חיממה שניצלים, התחילה לקטר על האקסים, ילדים, כאבים. והסתכלתי עליה ראיתי אישה זרה, עייפה. לא היה שם כלום. רק רצון שמישהו יביא לה כדור. נזכרתי איך שתית מים בבוקר, איך רעדת, איך יצאת גאה. הבנתי מה אבד לי.
זה לא נאבד, אילן. זרקת. ישבתי בכורסא זה לא אותו דבר.
עמד בפתח.
הבנתי. אבל פיני ההוא מהקפה? הוא מוצא חן בעיניך?
חבר ותיק. והוא היחיד שאמר לי היום שאני יפה ושאני מיוחדת. אתה לא אמרת לי מילה מתוקה עשר שנים.
אילן ירד על ברכיו, אחז את ידי.
נעמה. אני טיפש. זקן, חולה, טיפש. תני לי לתקן.
לא יודעת, אילן. חוויתי היום כאב שחשבתי שאמות ממנו. עכשיו יושב מולי אדם אחר. ואולי גם אני אחרת. לא יודעת.
אחכה לך. כמה שתרצי. רק אל תגרשי. עיניו לחות, כמו בערב שאביו נפטר.
שקט. בראש מרצדים דברי פיני, מבטו, “היית צריך להילחם”. ובאותה נשימה ידי אילן, הריח שלו. ריח של בית.
טוב, לחשתי קום. מספיק לבכות פה. נדבר מחר. תלך לישון. על הספה.
ואת?
אני אשב כאן עוד קצת.
הוא יצא. נשארתי לבד. הלב ריק. הסתכלתי בחלון. בחוץ, גשם ירושלמי שוטף, כמו שוטף לי את הנפש.
שבוע עבר. חיים כמו שותפים לקיבוץ: אדיבים, שקטים, על קצות אצבעות. אילן מתאמץ, שוטף כלים, קונה מצרכים. תמר ניסתה להתקשר כמה פעמים שמעתי אותו עונה יבש, בסוף חסם אותה.
פיני התקשר מידי פעם. לשאול לשלומי, הציע סרט. סירבתי. לא שלא רציתי, פחדתי מהעולם החדש שבו מותר לי לצאת לסרט עם מישהו אחר. אתמול הוא אמר: “נעמה, את לא במנזר. יש לך זכות לחיים וגם לחיים יפים”.
שבת בבוקר. אילן מתרוצץ, מנסה למשוך שיחה.
נעמה, אולי נלך לגן? ריח יסמין באוויר.
לא רוצה.
נעמה… מתיישב קרוב אני יודע שפגעתי בך. אבל חשוב שתדעי: בחרתי. כל יום. אני בוחר בך.
אני מסתכלת עליו. הוא רזה, תשוש. אבל בעיניים משהו חדש פחד לאבד אותי.
ומה בעוד שנה? כשתתפנה, תיזכר שיש עוד אהבות ראשונות?
לא אזכור. מנער ראש כי האהבה האחרונה שלי זו את. רק כשהכמעט אבדתי אותה, הבנתי.
צלצול בדלת. אנחנו קופצים. אילן פותח. קול נשים, צרוד וחד. תמר!
פורצת לדירה כאילו הסערה נכנסה. בלי מעיל, רטובה מהגשם.
אילן! למה אתה לא עונה לי?! שמתי לב, הכול מובן! צועקת על הסף בגללה? מצביעה עלי בגלל האישה הזקנה הזו?
תמר, תצאי אומר אילן בתקיפות לא הזמנתי.
לא הזמנת?! מי היה נשבע לי באהבה? שאהבה לא מכירה זמן?! מתייפחת, והכול הצגה. והיא עם פיני סיבוב, ואתה פה ישן בסלון!
ומי סיפר לך איפה אני ישן? אילן מחוויר.
פיני סיפר! נפגשנו! נפלט לה, והיא מיד מתחרטת.
שקט. מתוח.
נפגשת עם פיני? לוחש אילן עם פנחס?
מבטה ממריא, היא מתגוננת.
אז מה! קפה שתינו. הוא יזם. רצה לדבר… עסקים.
אילו עסקים, תמר? אני מתערבת איזה שטויות. אין לך עניינים עם אף אחד חוץ מאשר לברוח מאחריות.
היא יורה בי עיניים:
לך זה לא נוגע! את גוזלת לי בעל.
אני? צוחקת את פורצת לדירה שלי וצווחת. אילן, תלווה אותה החוצה.
אבל אילן עומד קפוא. מסתכל עליה, עלי והכל מתבהר לו.
נפגשת עם פיני וברחת אלי?
ומה עוד יכולתי? היא שותקת, מתחנחנת אתה קר, לא מתקשר. פיני… יותר טוב. איש עסקים. ואני לבד.
עצוב לי עליה. הנה האהבה הראשונה שלך: מחפשת סקנדב בשקט.
למה באת, תמר? אני שואלת.
כדי שתדעי אילן בוגד! צורחת ופיני שלך אותו זבל! אתם כולם… מסתובבת, טרוק.
שקט. אילן מתקרב.
נעמה… לא שיערתי.
יודע.
היא… עם פיני?.. מנער ראש והוא, הרי דאג לך.
דאג. אולי באמת. אבל גם לקשרים ישנים כנראה לא ויתר.
אני מסתכלת עליו נבהל מהתהפוכות.
אז מנשב הרוח לכיוון השני?
נעמה, סלחי לי, בבקשה. על הכול. עליה. על הכאב. על העיוורון.
אני מתקרבת לחלון. הגשם נגמר. שמש בוקעת, האבנים הרטובות מנצנצות.
אילן, היא צדקה בדבר אחד. פגשתי את פיני, בדקתי דברים. הוא התקשר. לא הלכתי לסרט. לא בגללך. כי הבנתי משהו פשוט.
מה?
אני מסתובבת אליו.
שלושים שנה אני איתך. אני יודעת איך אתה נוחר, לאיזו רגל קר, מה אתה רוצה לארוחת בוקר, ואיך שותקים כשעצוב לך. גדלתי בתוכך כמו עץ שורש בירושלים. אפשר לעקור עץ אבל לא בטוח שיתפוס באדמה אחרת. פיני זה חממה נוצצת, אתה הגינה שלי. מוזנחת, ישנה, שלי.
אילן בולע רוק, נוגע בידי.
אני אשקה את הגינה. מבטיח. כל עשב שוטה אעקור.
הם עוד יגדלו, נאנחתי זה החיים.
נעמה… מתפתל ובקפה ההוא… עם פיני היה רגע שכמעט התפוצצתי.
קינאת?
השתגעתי. ולרגע הבנתי, הייתי הורג כל אחד שיתקרב אלייך. חוץ מעצמי, המשוגע.
אני מביטה בו זמן רב. אחר כך בראשי עליו. שומעת דפיקות לב לא אחידות.
אילן.
מה?
גם אני כנראה לא יכולה בלעדיך.
הוא מחבק חזק, כמעט מדי.
תודה.
על מה?
שנתת הזדמנות. עוד אחת.
אנחנו עומדים בחלון. אור שמש מציף את הבית, הציפורים שרות, ריח אדמה וסיגליות. איפה שהוא בעיר תמר כבר מחפשת טרף חדש, ופיני נוהג במכוניתו ויודע לא הכול לקנות.
ואנחנו פשוט עומדים. שני אנשים לא צעירים, שכמעט הלכו לאיבוד, אבל נשארו יחד. יש דברים חזקים יותר מהראשונה. זו האחרונה שהיא פשוט קיימת, לא מחלידה.
בוא נשתה תה עם נענע, אני אומרת.
נענע? מחייך הבאתי עוגת דובדבנים.
איך ידעת שאחזור?
ידעתי. נשק לי במצח פשוט ידעתי.
ואנחנו הולכים למטבח. מאחורינו, האביב. לפנינו עוד חיים. שגרתיים, מורכבים, ויכוחים, פיוסים, מחלות, אבל יחד. וזה, אושר אמיתי. כזה שלא מחפשים ברשת ולא באחרים. כזה שתמיד היה בבית. רק לפעמים שוכחים, עד שהלב נזכר. והוא, כמו אהבה, לא מחליד. רק מחכה לשעתו.
