ריב
דנה, אני סולחת לך! המריבה שלנו היתה מיותרת לגמרי. די עם הכעס! אנחנו כבר לא ילדות! רעמה מרים בן דוד, כשחייגה לאחותה לראשונה מזה שבע שנים. הגיע הזמן להתבגר, דניאלה! כמה אפשר…
סליחה… אבל למי את מתקשרת? אני לא דניאלה…
הקול היה זר בבירור. צעיר, מעט מתכתי, אבל נעים.
מרים בן דוד נעצרה באמצע משפט משהו שלא קרה לה כמעט אף פעם.
מתוקה, מי את בכלל? איך הגיע אלייך המספר של אחותי?
זה המספר שלי כבר מעל שנה. סליחה, אני לא מכירה אותך וגם לא דניאלה שאת מחפשת. כל טוב!
מרים נאלמה דום, לא מבינה מה קורה באמת. כשהיא אספה את המחשבות, נשמעו צלילי ניתוק, ופתאום נעשה לה קר בלב…
היא החליטה לבדוק שוב. הניחה את המשקפיים על האף, ופתחה את מחברת הכתובות הישנה שקיבלה מדניאלה במתנה מחברת אדומה, מעט מרוטה, בה רשמה את כל המספרים והכתובות בעצמה. מרים מעולם לא סמכה על טכנולוגיה חדשה.
דניאלה אהבה דברים יפים, ותמיד ידעה שמרים, למרות שהיא חוסכת ומחשיבה קניות ל”מיותרות”, בכל זאת תתלהב ממתנות קטנות: לפעמים תביא תיק חדש, עט יפה או צעיף מחווה קטנה אך מחממת את הלב. מרים, לעומת זאת, בחרה תמיד מתנות גדולות ומכובדות שכולם יבינו כמה אחותה חשובה לה.
היא חייגה שוב ידנית, וכשהקול המוכר לא ענה, שוב שמעה את הקול הזר, השקט אך הנעים.
סליחה, כבר הסברתי שזה המספר שלי, נשמעה הנערה מעבר לקו, מעט נסערת. בבקשה אל תתקשרי שוב, את מפריעה לי בשיעור.
חכי! מרים חששה שהבחורה תנתק שוב. מתי אוכל להתקשר? זה באמת חשוב!
בעוד חצי שעה, יהיה לי הפסקה.
מרים הניחה את הנייד, והרימה גבה. למה דניאלה החליפה מספר ולא טרחה להודיע לה? הרי רבו, נכון, אבל מה כבר קרה שצריך בכלל למנוע כל תקשורת?
הכעס החל לבעבע בתוכה.
ככה את, דניאלה, תמיד אותו הראש! רטנה, ממלמלת לעצמה שוב ושוב תוך שהיא שוטפת את השולחן במטבח ומציצה בשעון.
מרים אף פעם לא אהבה לשבת בחוסר מעש; תמיד היתה עסוקה ידיים רצות, מחשבות מערפלות. ככה היא היתה מאז ילדותה: תנועה עצבנית, דעות נחרצות, תחושת צדק צורבת. פעמים רבות רבו איתה בגלל זה, אבל היא לא התרגשה. הרי היא צודקת!
דניאלה, לעומתה, היתה בדיוק ההפך שקטה, רכה, אטית. עד שסיימה לאכול לפני שהלכה לבית הספר, כבר היה אבוי לאחר! מרים גיהצה לשתיהן את המדים, קלעה צמות, סדרה פונפונים, בעוד דניאלה רק פוקחת עיניים, עומדת במקלחת עם מברשת שיניים, מציירת אצבע על הראי.
דנה, מה את עושה?
חושבת…
תפסיקי להיות בחלומות! נאחר! מרים מתעצבנת. חושבת היא!
ומה, אי אפשר?
לא! שחשיבה תשאירי לאחרות! את תסיימי לצחצח שיניים ותבואי לארוחת בוקר!
תמיד ככה. דניאלה דשדשה מאחור, ומרים כבר כבשה פסגות וחזרה להעמיד אחותה במקום:
מה זה האיטיות שלך? בקושי נושמת! ככה לא מתקדמים בחיים!
דניאלה אף פעם לא נעלבה ממנה. היא פשוט חייכה ואמרה תמיד: “מרים, לא כולן זריזות כמוך. את הגאווה של המשפחה. אל תתייחסי אליי, לי טוב לאט…”
תמיד את עם הלאט הזה! החיים יחלפו לך לאט! תזדרזי!
דניאלה לא נעלבה. הבינה שמרים מלאה באש שחייבת לצאת, והמתינה לאהבה שתבוא. הרהרה מתי מרים תירגע.
איך מרסנים הר געש? רק ים. כך גם עם אש האהבה, שתירגע ותשנה מבפנים. יהיה אי קטן עם דקלים ומסביב ים. קסם!
אבל הסיפור הזה לא היה על מרים. האהבה שלה היתה גם היא אש, שהספיקה לכל מי שהתקרב קרוב מדי, עד שנשרף.
לה עצמה היו ארבעה בני זוג. שלושה נגמרו תוך שנה. ההצדקה תמיד היתה: “לא מתאים באופי.” הרביעי החזיק מעמד שלוש שנים בלבד, ועדיין עזבה, אפילו כשבתה, יעל, היתה תינוקת, ועם חלומות שבורים לחלוטין לגבי משפחה.
איזה גברים אלה היום?! שום דבר לא מעניין אותם! ילדים לא צריכים! אשתו בשבילם רהיט! השתוללה מרים כשבאה לבקר את אחותה. ואת עם אלי שלך חיה הכל בסדר בשבילך?
אלי רק מזג תה ולקח את יעל בידיים.
תדברו, אני אשכיב אותה לישון.
יעל כבר נרדמה, אבל לאמא לא היה אכפת.
תביני! שוב אני לבד!
מרים, אולי הגיע הזמן להרגיע? למה להילחם כל הזמן? החיים חולפים! יעל עוד תתחתן ותעזוב, וזה ברור וטוב. ואת? תישארי לבד?
דנה! את לא מבינה! זה לא העניין בכלל!
אז מה כן?
שצריך להיזהר ממי שנותן אמון! כולם משקרים!
גם אני?
גם את! את מספרת כמה את אוהבת את אלי, אבל את לא ממהרת להיכנס להריון. מה זה אומר? שלא אוהבת באמת!
דניאלה שתקה רגע, התיישבה ליד הקומקום, נגעה בלהבה, ניגבה דמעה בשקט ואמרה בלחש:
לפעמים זה לא רצון, זו אפשרות. אני רוצה, מרים, רוצה מאוד. אבל לא מצליחה. לא אוכל להיות אמא…
מרים קפצה לחבק, לנחם.
מי אמר? הרופאים? עזבי! אני אמצא לך את הכי טובים! תראי, תצליחי!
זה לא עזר. לא מספיק לחכות או לדחוף בכוח, אם הגורל מחליט אחרת.
דניאלה הפכה לאם, אבל לא כפי שקיוותה. לא היו לה ילדים ביולוגיים, אבל אילו מישהו היה מציע להתרחק מהילדים המאומצים בן ובת, קרובי משפחה של אלי שהוריהם נפטרו דניאלה היתה נלחמת בו. אפילו עם מרים רבו קשות על כך.
את לא צריכה את הילדים של אחרים, דנה! יהיו לך משלך!
מרים, אני כמעט בת ארבעים… אם היה קורה, כבר היה קורה. מה יהיה על הילדים? לבית יתומים?
שישארו אצל המשפחה של אלי! יש לו הרבה קרובים!
אני רוצה! זה כל הכוח שלי!
דנה, מאיפה קיבלת את הראש הזה?
ראש עקשן וטיפש! זה עול!
תפסיקי, מרים! תלכי עכשיו. יעל מחכה לך בבית.
יעל במחנה קיץ. תחזור רק בעוד שבוע. ואם ככה את, אל תראי לי בפנים! וממני אל תבקשו כלום!
כמה כעס יש בך, מרים… אמרה דניאלה בשקט, כשאחותה ירדה בכעס במדרגות.
דנה לא קיבלה תשובה. מרים באמת נעלבה, חדלה לדבר עם האחות, לא התקשרה, לא ביקרה, לא הזמינה הביתה, אפילו אמרה ליעל לא לשמור על קשר. יעל, כמובן, לא צייתה. היא אהבה את דניאלה מייד, אימצה בחום את האח והאחות המאומצים וצצה אצל דודה בכל הזדמנות, במיוחד כי גרו בשכונה קרובה.
ואז הציעו לאלי משרה חדשה בעיר אחרת. הוא התייעץ עם המשפחה וכולם עברו ביחד, ומשאירים ליעל כתובת והבטחה “תבואי תמיד, אל תחכי לאישור מאמא”.
מי יודע מה יקרה, יעלי חיבקה דניאלה בתחנה. תדעי שתמיד יש לך משפחה! אנחנו פה בשבילך! ותעשי לי טובה תרחמי על אמא שלך, לה קשה עם הראש שלה… חוץ ממני וממך, אין מי שידאג לה…
יעל ניסתה. אף על פי שזה לא היה קל, התמודדה כמיטב יכולתה. ואז זה כבר הפך לבלתי אפשרי יעל גדלה, התאהבה, רצתה להתחתן, אבל מרים סירבה לקבל את בחירתה.
מה זה? אני לא צריכה פה כאלה! אמרה בשער, ברגע שגילי, הבחור הרזה עם המשקפיים, הופיע ואחז ביד הגברת שלה. לא יכלת למצוא מישהו ראוי?
יעל לא ניסתה להסביר. היא הסתכלה בגילי, לקחה את ידו ויצאה החוצה, מתעלמת מצעקות אמה.
“גילי” לא היה כזה חלש כפי שמרים חשבה. הוא עבד בהייטק, התפרנס יפה, ולא התבלבל: הציע ליעל לעבור איתו לעיר בה גרה דניאלה.
שם יש יותר אפשרויות, יעלי. נמכור את הדירה שלי, ניקנה שם משהו. מה משאיר אותנו פה?
כבר אין כלום… ענתה בדמעות, זוכרת את מבטה המופתע של אמא. דנה תבין. היא לב זהב.
הכי חשוב לי שטוב לך.
גילי אהב את יעל באמת מוכן היה לנטוש הכול רק כדי שתפסיק לבכות. הוא נותר בלי הורים וקרובים, ויעל הפכה לעולמו. היא חלמה על בית, ילדים על “יחד ולתמיד”.
כך היה.
כשדניאלה שמעה על הקרע, ניסתה לשוחח עם מרים, אך זו סירבה.
אל תתקשרי! אני לא רוצה לדעת עליכם! מריה בכתה בקול.
מספיק! התרגזה דניאלה. להרוס זה קל, לבנות קשה. את חושבת על מה שאת עושה? העפת את הבת שלך! וטוב שיש לה למי לפנות. ואם לא הייתי כאן? לאן היתה הולכת? לאמא שגירשה אותה? מי תומך בילד כשהדברים קשים לו?! תסבירי לי!
את… ניסתה מרים להשיב, אך דבורה של דניאלה גברה.
די, מרים! כשתרצי לחשוב ולהתפייס דברי איתנו. אבל לפי התנאים שלנו. נשבר כבר מהאופי הזה! תחשבי! ונחכה שתשתני באמת.
מרים נעלבה. אסרה על עצמה אפילו לחלום על פיוס עם האחות או הבת. אם רצו להסתדר בלעדיה שיתמודדו.
ההזמנה לחתונה של יעל וגילי נקרעה ונזרקה לאשפה. את שיחות האחות לא ענתה, גם תמונות שנשלחו מהדואר נותרו סגורות. חיזקה את עצמה היא צודקת, אין מחילה!
הזמן עבר החיים המשיכו. דניאלה גידלה ילדים, עזרה ליעל עם הילד הראשון, וגילי ואלי בנו בית לזוג הצעיר.
התברר ש”גילי הרזה עם המשקפיים” הוא אדם מוכשר ומסור. אלי התפלא כל פעם:
כל הכבוד, גילי! איך ידעת?
ספרים, דודי אלי. והאינטרנט. הכל שם, רק צריך רצון.
יעל חיכתה לילד השני כשנכנסו לבית החדש, וכשנשאלה האם להזמין את אמא, נאנחה:
ניסיתי להתקשר, דנה. כל הזמן. היא לא עונה, ואם כן, ניתוק מיידי. היא לא רוצה לשמוע ממני.
אל תבכי! נחמה אותה דניאלה זה לא טוב לך.
לא אבכה… חנוקה מדמעות וכעס על אמה, מתגעגעת אליה.
ומרים נשארה עקשנית. הזמן עובר, מה הוא כבר יעשה… סופה שיבינו כמה פגעו בה ואז יחזרו לבקש סליחה, ואז היא כבר תחליט מה לעשות.
עד שגם לה נגמרו העצבים. אולי הגיל, אולי הבדידות, ובסוף, בחג ראש השנה, הרימה את הטלפון אל האחות. אבל… קול זר ענה.
אחרי שחיכתה חצי שעה, חייגה שוב.
מדברת.
לא, את מדברת! מרים חזרה לתפקיד המנהלת שלה, בלי מושג בהתנהלות קרובה. איך המספר הזה אצלך?
פשוט, קניתי טלפון חדש, פתחתי קו חדש. כשלא משתמשים במספר זמן רב, הוא עובר למישהו אחר.
שטויות! ואיפה אחותי?
אין לי מושג, הקול התקשח, ומרים הבינה שצריך להירגע אם היא רוצה לדעת משהו.
זה מוזר מאוד. אוכל לבקש ממך טובה?
הייתה שתיקה, ולבסוף ענתה הבחורה ספרי.
אולי תבררי בעיר שלך? אתן נתונים ואני אשלם על כל הוצאותיך.
שקט ממושך.
טוב. לא צריך כלום. תני כתובת.
מרים נתנה. ואז חיכתה. וכשהתשובה הגיעה, לא היתה מוכנה לה.
אחותך איננה. נפטרה לפני שנה וחצי. הייתה חולה. נלחמה שנתיים, אבל הגוף לא עמד בזה. בעלה ישמח לארח אותך. ועוד
מה? שאלה מרים בקול חנוק, לא מעכלת.
הבת שלך. גם היא מחכה לך. ושני נכדים. היא ביקשה למסור לך את מילות אחותך. רצתה בעצמה אבל חשבה שטוב כך. כי הרי לא רצית לדבר איתה…
תגידי כבר!
מרים, אל תשתטותי. הכל שלך כאן. תתבגרי. אוהבים אותך פה, עדיין.
הקו שתק, ופתאום מרים פרצה בבכי בפעם הראשונה הבינה שאיבדה כמעט הכל, בכל תחום אפשרי.
זה הכל?
כן.
תודה…
אין על מה.
הקול התרכך מעט.
תבואי, יש לך משפחה מדהימה ונכדים מקסימים.
ושוב, צלילי ניתוק צורמים. מרים בוכה ומרגישה כאב כמו שמעולם לא הכירה. לא יכולה ולא רוצה להדחיק אותו. מענישה את עצמה על השנים בהן חשבה שצדק וכוח חשובים מאהבה שיכלה להיות לה.
היא בכתה כל הלילה, עד שהתישבה וחייגה למספר שידעה בעל פה.
יעלי…
אמא! איזה כיף, חיכינו לך!
בת, אני…
אל תגידי כלום. פשוט תבואי! מחכים לך!
וזה הקול של יעל בתערובת של נחישות עקבית, הרוך של דניאלה, ועוד מרכיב שחסר למרים כל השנים: אהבה. אהבה ללא תנאים, שוכחת את הרע והעלבון. סתם אהבה.
אהבה שדניאלה ידעה לתת, ומרים רק לומדת עכשיו. ולא בטוחה בעצמה, אבל מקווה שהפעם, תצליח באמת.
