הסוד שלי
לשכב על שלג קר וקפיצי, שהתחמם מעט אתמול ועכשיו, עם תחילת הקור של הערב, קצת התקשח שוב זה היה כמעט נעים. בתוכי בער הכל, הדם הלם ברקות, החזה כאב, הפנים בערו, הפה יבש לגמרי.
אספתי ביד חופן שלג, בקושי פתחתי את הלסתות ותחבתי לפה גוש של לבן רטוב. זה הרגיש נעים, אם כי טעם מתכתי מריר הרס הכול. דם טפטף מהחניכיים, גרם לי להשתעל ולבלוע אותו. לא היה לי כוח להתהפך ולירוק.
השלג הקהה את הכאב ואני הייתי אסיר תודה על כך. הרדמה בחינם ברוך השם! אבל הכאב לא נעלם לגמרי, הוא כמו התרחק לשם, לאופק, אליו שוקעת השמש בכתום-אדום. גם להסתכל על השקיעה כאב, עיניי צרבו מהאור העז.
עצמתי עיניים. הדיסק הגדול של השמש, שעדיין ראיתי, הפך אצלי במוח למשהו צהוב-אפרפר, מטושטש.
להתרחק, להסתתר איפשהו בנקיק, בבור, מאחורי גדר להתכרבל כמו כלב מוכה, לייבב, לרעוד, להתחמם בגוף, אבל לא היה לי כוח. רגליי שכבו על השלג, כמו גזעים כבדים, מדי פעם חרדה עברה בהן…
ניסיתי להתהפך על הצד, להיתמך ביד ימין, אבל היא קרסה, כאב חד פילח לי את הכתף.
לא נורא… טוב, ננסה אחרת! לחשתי תוך חריקת שיניים. אפילו הקול שלי נשמע לי מצמרר, צרוד ומשובש.
צד שמאל, נדמה היה, עוד עבד, הצלחתי איכשהו להתכווץ ולשבת, אבל היד שקע בשלג, ושוב נשכבתי.
למות. פה ועכשיו, זהו. ואז הכול ייגמר. מה שיקרה איתי אחרי לא משנה. אחזתי בחתיכת חיים גדולה מדי. מי אשם, אם בלבלתי את גבולותי? עכשיו הרי אין כבר הצלה.
בבוקר יחפשו את הגופה שלי. הם הבטיחו. ומי יודע? אולי כלבים יקדימו אותם? גם להם צריך לאכול. אז אוכל אולי לצחוק על אויביי. רק העצמות יישארו בשבילם…
החשיך במהירות. כל כך רציתי לישון. התודעה היטשטשה, צללתי לחושך, כשדג נתפס במלתעות, זה היה אפילו טוב. ואז חזרתי לכאב. הוא הבהב באדום מול עיניי, אחרי זה שטף את ורידיי, עוו אותי בפרכוסים, שייפתי שיניים. מכעס חסר אונים נולד בי משהו פרוע, ריק כמו לקפוץ על האויב בידיים חשופות. אתה חלש, חסר אונים, אבל הפרעותיך מבהילה את האויב. רציתי גם לנקום. אבל לא ארים יד על אישה, לא מסוגל פיזית. הנקמה לא אפשרית…
הכעס לפחות הפעיל את המוח שלי, מסובב גלגלי הילוך חורקים, אף שנעצרו לעיתים.
ובטן מלאה פחד, פחד קיומי שמנע ממני להיעלם.
מהיער בצד שמאל שמעתי יללת תנים. עיוותי פנים, מכוון אליהם:’לא, רעים! ככה בקלות לא תגבילו אותי! כולכם תנים, בין אם על שתיים, בין אם על ארבע, אבל העצמות שלי לא תקבלו!’
צריך לזוז. לאן? לא משנה. איך אפילו לא משנה. גם אם בזחילה, רק לזוז מהנקודה הזאת, של שפלות מוחלטת.
אמא… עליה עצוב. היא מחכה לי, דואגת, איך היא? לא אמרתי לה איפה אני, היא לא תדע איך זה נגמר… אולי יבואו לספר לה. היא תבכה. ואני אהיה אשם בבכייה. אבא יקלל אותי. מגיע לי…
התחלתי לבכות, דמעות קפאו על הלחיים, לא נפלו על המעיל הקרוע…
התחלתי לזחול. בתנועות נואשות נתמכתי ביד הבריאה, גררתי את הרגליים בשלג, משאיר בו כתמי דם, אבל זזתי ומשכתי את עצמי רחוק מהיללות…
ואז נפלתי לתוך כלום. זה היה נעים, קל. לא הרגשתי כלום ולא חשבתי כלום. ריסטרט. אם אפילו זה הגיהנום, טוב לי. רוצה להישאר כאן. היי, שדים, קחו אותי, חטאתי, קחו, הרי הגוף שלי כבר שבור, לא אצטרך אותו…
וגם שם, לא הייתי רצוי. קרן אור צהובה, חדה, הכתה לי בפנים, ומים צוננים זרמו לתוך פי.
נו, מה? למה לא משתעל? צריך להשתעל, שוטף אתה הכל! מישהו טלטל אותי בחוזקה, טפח ללחיי בכוח, הכאב חזר.
אאאא, נהמתי בכעס, פניתי הצידה, ירקתי את הדם על השלג.
חי, מה? טוב, בוא נסחוב אותך הביתה. פה קרוב הבית שלי, שכב על השטיח, אסחוב אותך. נו! לא יכול? אני אג подня אותך בעצמי… ככה… ידיים חזקות הרימו אותי, הניחו על שטיח עבה. השתפרת! כבר חשבתי שגעת. שמעתי מנוע רכב, הבטתי בחלון פנסים. תמיד באים לכאן. השדה הזה קבר בשבילם. אנשים טיפשים… טיפשים… המושיע מלמל, מסדר אותי. בסדר, נטפל בך, ואחר כך נראה מה הלאה.
מלמלתי משהו על תנים, על אויביי שיחזרו, ואז נהיה לי חמים, נרדמתי…
… איזה מתוק אתה, איזה עדין! צחקה תמר, נותנת לי לנשק את כתפיה השזופות. אתה עגל, נכון? עגל? היא תפסה לי את הלחיים ונצמדה לשפתיי, חיכתה לנשימתי החמה. פתאום דחפה אותי, קפצה, לבשה גלימה, קשרה חגורה במהרה. לך. צריך שתלך.
תמר… פרשתי על הסדינים הנקיים, עוד מוקדם, תראי, השעה… שוב את מגרשת אותי…
לעיתים קרובות נשארתי אצל תמר ללילה, היא האכילה אותי, שלחה אותי למקלחת, וכשיצאתי כבר חיכתה במיטה מוצעת היטב, החדר מואר קלושות. לילה חלף בן רגע. רק יצאתי מהצבא, צמא לגוף נשי, התקלחתי וצללתי לגן עדן. תמר הייתה יפה, עדינה, הרבה יותר מכל הבנות ששלחו בי עיניים…
הבטתי בה כשהיא גורבת גרביים על רגליה, מתלבשת מאחורי מחיצה ומראה הכל לנוכח במראה. תמר שם נראתה לי מלאת שמש, מבהיקה, כמעט לא מהעולם הזה.
אמרתי, לך! אמרה בשקט. רק תסגור לי את הרוכסן, ותלך. מקס, זה לטובתך! אל תתווכח, מחר תחזור, בסדר? מחר…
עוד רגע התנשקנו ואז תמר זרקה עליי בגדים ועזבה למטבח.
שמעתי איך היא מדליקה את הגז, טוחנת קפה. ריח מעט חרוך, חזק, התפשט בבית. אריה פדרמן, בעלה, אהב קפה חזק. הוא מוסיף פלפל, טוען שזה משובח. תמר יושבת מולו, מתיישבת לא-נח על כסא מטבח קטן, מחייכת, מהנהנת. היא זהירה, תמיד דרוכה, שלא תטעה בשם…
עמדתי קצת, נכנסתי למקלחת, התזתי מים, צחקתי, התלבשתי באיטיות, ניגשתי לדלת המטבח, נשענתי על המשקוף. תמר עמדה בגבה אליי. השמש סנוורה את החלוק שלה, מדגישה קווי גוף מסעירים.
תמר הייתה גדולה ממני בחמש עשרה שנה, ולא הפריע לי, להפך, זה החמיא לי. שהיא בחרה בי מכל הצעירים סביב.
תמר… היא הייתה מנוסה, רחמנית לאי-הנוחות שלי, צחקה בנעימות ונישקה עד שהייתי מסתחרר. אפשרה לי להישאר בדירתה, דירה מפוארת, תקרה גבוהה, נברשות קריסטל, פרקט מבריק, כלי כסף. האכילה אותי, אני הרעב, צפתה איך אוכלת ישר מהמחבת, דוחף קציצה לפה, מתבלבל בשתייה. היא אהבה לשתות איתי “לחיים”, התגלגלה מצחוק, חושפת גרון צח לשלוטי.
לא רצתה שנכיר, אבל התעקשתי.
ביליתי לילות מתחת לחלונה. אמרתי לאמא שאני הולך לטייל, וביליתי שם. ראיתי את בעלה, בחולצה לבנה קצרה ומכנסיים רחבים, שדוף, כפוף, נרגן, היו עיניו כהות, ותהיתי: איך נישאה לו? אהבה?
אריה אכל לאט, גלל עיתון, תמר נתנה לו תה עם עוגיות. אני עמדתי מתחת לחלון, לעיתים הוא הביט לפתע, כאילו קלט את מבטי, רץ ומשך וילון. נגעלתי מהצלליות המתמזגות. איך תמר שלי יכולה לאהוב אותו?
נמאס לי מהמשחקים, אז ביום אחד קפצתי דרך החלון לבית תמר, ידעתי שאריה לא שם, נסע למילואים או משהו. הייתי נרגש להרפתקאות.
תמר הופתעה, רצתה לצעוק, הצמדתי לה יד לפה, ואז נישקתי אותה.
איזה ריח מדהים היה לה! שערה, עורה, שמלת קיץ דקה…
אמא שלי מעולם לא השתמשה בבושם. ממנה נדף תמיד ריח חריף של סבון כביסה, או עשן. היא עישנה המון. שיניה היו צהובות. היא לא חייכה אף פעם פה פתוח, לא הבינה באופנה. פעם לא שמתי לב, עכשיו התביישתי. רציתי לקנות לה משהו, אבל חבל היה לי על הכסף קניתי לאהובתי פרחים. אריה אף פעם לא קנה לה כלום, הוא היה לוזר. נכון, הייתה להם דירה מהממת, רהיטים כבדים, תמונות אמיתיות, כלי כסף הכול של המשפחה שלה. האריה רק נהנה מהירושה שלה. תמר רמזה לי פעם.
אני לא כזה. אני רציתי את תמר עצמה, גם בלי כלום! נכון, ארוחות טעימות ומיטה רכה מוסיפים, אבל הייתי מתענג אתה גם באסם, לו הייתה איתי.
תמר הריחה יוקרתי, משהו צרפתי או איטלקי. לא ידעתי להבחין, פשוט נהניתי. בשערה, בעור, בנקודת השקע בצוואר…
תמיד התפעלתי ממנה. כן, “האישה שלי”. כבשתי אותה, פלשתי לחדריה, והיא נכנעה לי.
תמר ידעה לעשות הכול יפה לאכול, להתלבש, לעשן. הכול בה הרמוני, גמיש, כמו הגיטרה שראיתי בה. אלהים! היא האלה שלי!
את הלילה ההוא לא אשכח. תמר לא שיחקה, לא התלוצצה נמסה בזרועותיי, ואני עצמי נמסתי. בבוקר הבנתי היא אוהבת אותי. את הזמן עם בעלה, היא סופגת מתוך חייבות, איתי היא חיה. אתי דמה זורם חם, מלא חיות.
כן, לפעמים בבוקר הייתי חייב לברוח.
קום, יקירי! קום, צריך לזוז הייתה מנשקת אותי אחרי הלילה השלישי. הוא תיכף מגיע. תחזור בעוד שבוע, שוב אסע למילואים.
אולי מדברים איתו, גבר לגבר? התגריתי. אני רוצה אותך רק לעצמי, תמר! אני רוצה שתהיי אשתי!
היא צחקה, ראשה לאחור, תלתליה נשפכים. קמתי, חיבקתי, נישקתי.
שלי! רק שלי! את רק שלי, שומעת? מה, את חושבת שלא אסתדר עם הארי שלך? חצי ממנו אני!
אני לא חושבת כלום, מתוק. השתחררה ממני. אני רוצה שהכול נשאר כפי שהוא, שתהיה הסוד שלי ואני שלך. יש דברים, מקס, שלא תיכנס אליהם. עכשיו לך, אני רוצה עוד לנקות.
נפגעתי. היא לא רוצה להיות אשתי! איך זה יכול?
כשסגרתי את הדלת נשקה לי, הייתי המום. לא משנה, אפילו רק ללילה היא שלי. היא תחשוב עליי כשהולכת לישון, תזכור אותי בהכינה לבעלה ארוחת בוקר, תמדוד אותו בי, ואני אצא מנצח. היא שלי, ואריה בעל קרניים…
…אחרי שמקס הלך, תמר נקרה בניקיון. בעלה התקשר באמצע הלילה, הזהיר שהוא חוזר מוקדם. אדם מתורבת! לא רוצה להביך אותה. היא התרגשה, פתחה חלון שלא ירגיש ריחות זרים. אבל הוא קלט. הוא קלט.
מריח פה, תמר! זרק המזוודה לרצפה.
מריח מה? שיחקה אותה מבולבלת, כיווצה חלוק.
מריח רע, תמר. לא חטאת עם מישהו? הרים עיניים, מתבונן בה כשהוריד נעליים. תמר נבהלה אך חייכה.
מה פתאום! זה מהעוף בתנור, כנראה, יצא מקולקל. לך רחוץ פנים, אכין ארוחה, יש קציצות. לחמם? אל תדאג. אוהבת אותך… התגעגעתי… צייצה בקול מבושל מדי.
אריה תפס בשערה, משך, הביט ארוכות לעיניה, ואז חייך.
הבאתי מתנה. תמדדי! שלף מהכיס עטוף בממחטה עגילים יקרים, אודם כמו דם, כבדים, סוג נעילה אנגלי, משחירים. אמרתי, תמדדי! צעק במראה ההיסוס שלה. סובבה את העגילים, הביטה עליו בחוסר שקט.
מה יש עליהם, ארי? זה… זה… השאירה את המתנה על המדף, מחתה ידיים בשמלה.
טיפשה! דמיינת. עכשיו שבי, תאכלי, תמר, מהר!
צייתה, הסירה עגילים ישנים שירשה מהאם, ענדה החדשים, הסתובבה לבעלה. הוא הנהן, אהב להלביש אותה כמו בובה. שמלות יקרות, תיקים, נעליים, תכשיטים. לפעמים הכריח לישון עם זהב כבד. נחרץ לעור, שריטות, ואריה נהנה.
אשאר חמישה ימים, אשוב ואסע להרבה זמן, יידעוה, מנגב לחם מהצלחת. העניינים מסתדרים לי. ואיפה העוף, תמר? זעם פתאום, עיניו התכווצו.
איזה עוף? ידה רעדה, קפה נשפך למפה. אריה שנא מפות מלוכלכות, קיבל קבס. גדל עם אם אלכוהוליסטית, בבית רקוב, הסתובב רעב, אכל שאריות, לכן לא ניסה לעלות במשקל. גנב אוכל, חלם על חיים אחרים הכול טעים ויפה, עד שיבכה מאושר. השיג לעצמו את תמר, כי היא הייתה הכי טובה. היה מוכן לדרוס כל מי שמפריע לו, אריה, בן לאלכוהוליסטית, לשלוט בטוב ביותר. לתמר היה פעם חתן, בחור צעיר, חכם. כבר תכננו חתונה. אבל הוא נרצח בלילה, סתם, שודרים.
תמר בכתה, ניסתה להתאבד, אבל אז אריה התקרב. ידע לסובב חומר, לרקום ברשת. שיכנע את אמא של תמר, עזר גם כלכלית. כשנתקעה המשפחה הציע עזרה, ומקרה פלא מישהו אחר ניכנס לכלא, תמר התחתנה עם אריה, מחייכת. הוא ציווה לה לחייך.
ועכשיו, חייכה, כיסתה את הכתם במפה במפית.
העוף שבישלת. באשפה אין אותו, ענה בקרירות.
מצחיק. העפתי לפח. נופפה יד. מי ישאיר את זה בבית!
הבעל גיחך. נכון, כזה” לא משאירים בבית. הוא הבין…
…כשנסע, תמר קראה לי. התקשרה לעבודה, תירצה שהיא מתגעגעת. עבדתי במפעל בקרור גלידות, היא אהבה גלידה במגביע, תמיד הבאתי, האכלתי אותה מהידיים, נישקתי לה שפתיים מתוקות עם פירורי ופל.
הברזתי, הגעתי מיד אחרי הצהריים. הלוואי איך התגעגעתי! לא שבעתי מהחום שלה, מהחיבוק. זו הייתה שלהבת, ותמר בערה היום משכרת וקשה. שוב הייתה שלי…
שלושה ימים לא ישנתי בבית. לא התקשרתי להורים. נעלמתי. אז מה! אני צעיר, חייב.
שמעתי על אמא בבית החולים מגבו של אבי, שחיכה לי בשער המפעל. עמד, רזה, חיוור, כמעט לא בן-אדם.
אבא, מה אתה רוצה? כעסתי.
לקחו את אמא בלילה. שוב הקיבה. אם תבקר, אשמח, לחש, לופת את כובעו המרופט. תמיד חבש אותו.
לאיזו מחלקה? התמרמרתי על ההפרעה.
נתן כתובת. הבטחתי לקפוץ, נפרדתי. הוא הנהן, בכה, ראיתי, אך לא היה לי אכפת. אמא תמיד בבית חולים, מה חשוב?
תמר שחררה אותי בחוסר רצון לאמא, אפילו ארזה אוכל. אהובתי הרחומה, מלאך…
אמא שכבה במסדרון, על עגלה נוקשה, לא היה מקום. בחילה תוקפת אותה, עוזרת סוערת שקוראת לי לקחת אותה הביתה.
לאן אקח?! היא צריכה טיפול! התעצבנתי. וסעי מפה! לאל תדברי עליה מילה!
אמא לחצה ידי, ניסתה להרגיע, אבל זעמתי. איזו מדינה נותנת טיפול כזה?! למה לי לבזבז זמן, לי יש חיים! אמא רגילה כבר לבית חולים.
אכלה לאט את המרק ששלחה תמר, אמרה שטעים. ישבתי לידה, רופאים עברו, דחפו. כעסתי יותר. הזמן עבר. עוד שבועיים, ואריה חוזר! אצטרך שוב לעזוב את תמר…
אמא, אפשר לסיים לבד? איבדתי סבלנות, השארתי לה סל.
אתה ממהר, בני? כן-כן. אוכל לבד. מקס, מחר אל תבוא, אבא יבקר, אל תדאג, חייכה, ליטפה ידי.
הנהנתי ויצאתי. לא ידעתי שאמא לא תאכל כלום, שהאוכל ייזרק, שהיא תמשיך לשכב במסדרון הקר, שהעוזרת תצרח… לא היה לי אכפת, חשבתי רק על תמר…
חזרתי לקן שלנו וראיתי שתמר יושבת על הרצפה ובוכה.
מה לך? נעמדתי בדלת. קרה משהו?
היא רעדה, הראתה לי תכשיטים מבריקים על השטיח.
אריה הביא לי את העגילים בפעם האחרונה שהוא בא. רציתי לנקותם, כהו. ועליהם… הם… לכלוך. לכלוך, מקס! קח אותם מכאן, מהר! הם לא צריכים להיות כאן! אני מפחדת מהם!
עטפה אותם במטפחת, דחפה לידי.
תלך! תזרוק אותם! אני מפחדת! מה יהיה עכשיו?! מרחה דמעות במסקרה.
מה קרה?! אני אנקה. מה הוא ישאל, אריה… מה יש שם? כל זה הבנתי הגנב לא הסתיר שום דבר הפעם. כמו עקבות דם כהה.
בלעתי, הרגשתי גועל, כאילו נמרח בזבל.
תמר! אולי נדווח למשטרה? זה… נבהלתי, אך הבנתי שזו שטות. היא לעולם לא תסגיר את בעלה.
צייתתי, יצאתי, זרקתי את החבילה מאחורי בניין הוצאת הספרים הסמוכה. לא שמתי לב לאיש הרזה, כפוף הגו, שמתחבא בסבך.
…אריה וזוג בריונים הגיעו בלילה. ישנו, שיכורים, כשפרצו בשלשות לבית.
התעוררתי ממכות. בחושך, מישהו היכה אותי באגרופים, תמר צרחה, נדם הקול. ניסיתי להילחם, הכאב בראש, בדם בפה הכול חשוך, לא פגעתי בהם. אכלתי יותר מדי, שתיתי.
פתאום הדליקו אור. אריה פדרמן ישב בכורסה, הביט בי. תמר עמדה לידו, עיניה עצומות.
סליחה על ההפרעה, אמר בשקט. אבל אני צריך לקחת משהו. תמי, נשקי אותי! הבעל חזר!
משך בידה, התכופף, הצמיד שפתיים לפניה.
אריה… הוא… הצביעה עליי.
לא רוצה, קבע ונופף בראש, ואותי שוב היכו. רציתי להתחמק, להשיב מכה, אך לא הייתה בי עוד אנרגיה.
תמי, ילדה, תאספי את כל הצעצועים שלך. אני צריך אותם, יקרה.
קם, ניגש אליי. ראיתי אותו בקושי, עיניי התנפחו, כאב לנשום, אולי צלעות שבורות.
עכשיו, תולעת, ברכיים וזחול, כן?! אמר לי.
אריה… רטנה אשתו ליד הארון. עזוב אותו. הרי הרשת לי… הסכמת… דיברנו… למה הילד…
כי טעמת מפרי אסור. לא סובל אותו, תמר, לא סובל… אמא שלו בבית חולים. אמא גוססת, והוא מתפנק פה, במיטות שלנו! במיטות שלנו! בעט בי. אמא יש לכבד. אמא שלי שנאתי, ובכל זאת, קברנו אותה בכבוד מלכות. זו ברח מאמא הגוססת.
איך אתה… לחשתי, נשתנקתי.
פה כולם ברשותי, מקס. כל העיר. מה, הופתעת? תמר לא הזהירה אותך? מה עשית, ילדה, שוב שברת מישהו?
הרמתי ראש, הבטתי בתמר. הכול התערבב אמא, בית החולים, האיש הרזה שבסוף המסדרון, ריח מרק עוף, צרחות, לילות עם תמר, כאן, עכשיו… עיניי של אריה חוסמות הכול. הוא התכופף ולחש לי:
חבל שנטשת את אמא. לא תראה אותה עוד! בכיתי, מתתי מפחד.
אריה, מה איתו? לקחה תמר תיקים, בעטה בי. אתה גנבת! איך העזת?! אני עבור אמך בישלתי, ואתה רוקנת אותי?! אריה, תגרש כבר את האיש הזה! אלוהים, ונעלמו גם השעון, השעון של סבתא… מקס… הייתב בזה, וחשבתי טהור…
השעון, תמר נתנה לרופא שביצע לה הפלה. ממני יכלה להיות לה ילד, אבל לא רצתה. לאריה כן רצה ילדים, אך לא יכול. היה מונע ממנה, אבל עם מקס לא. שילמה בשעון על הסוד שילמה. ועכשיו הכל עליו…
הורו לי להרים אותי, להעמיד על רגליי. כבר לא זוכר. נותר בי רק דמותה של תמר, האישה שהתלהבתי ממנה. הוא פירק אותי לרסיסים.
לא אוהב שגונבים ממני, מקס. אוהב אהבה, תשוקה, אשתי מבין הכול, בוגדים, סולח. גם לי היו כמוה, כל דירה בחורה משלי. אבל גנבות? לא!”…
שכבתי על השלג הקר עם הלב החם, שמעתי מכונית עוזבת, רוח יורה שלג בפרצוף. נותר רק ההלם ברקות. ומחשבה היחידה שאהבתי בגדה בי. הלב שלי התקרר. אופס. התרפא.
אתה כבר יודע מה הלאה…
… ימים שכבתי בבית הצייד. נתן לי רופא, תקנו אותי, את הצלעות. שני הגברים שטיפלו בי ליגלגו, צחקו.
לא נורא, תאושש, עוד תרוץ! בישר הצייד.
אחרי שלושה שבועות יצאתי החוצה על רגליי. נשרפתי מהאור, השדה שטוף שמש, השלג מסנוור. הצייד הביא לי משקפי שמש.
עכשיו תעזוב, ילד. אל תיקח רכוש לא שלך. בפעם הבאה תמות…
בעודי מתארגן, שמעתי את השניים דנים כמה שילם להם אריה כדי להציל אותי. נדהמתי והפיל נעל.
מה? לחשתי. מה אמרתם?
כלום, משכו בכתפיים. אריה איש נדיב. אבל קמצן. ואשתו נחש מתוחכם, יודעת לסובב אותו. מוכרת תכשיטים למרותו, חושבת שתעזוב אותו יום אחד. ואם תופס אותה מוסרת בחורים כמוך לטרף. אתה לא הראשון, וגם לא האחרון. לעשירים יש קפריזות. קח ביס קטן…”
הגעתי לעיר בערב. מיד הלכתי לבית חולים. אולי אספיק לאמא…
כזה לא רשום, סגרה בפני הפקידה. כנראה הפחדתי אותה.
בבקשה, תבדקי שוב! דפקתי, הלכתי הביתה.
שוב שקיעה אדומה, כמו בשדה. פחדתי.
בחלוננו היה אור. נשמתי בהקלה ורצתי הביתה, גורר רגל כואבת. דפקתי זמן רב, ולבסוף, כשנפתחה הדלת, אמא שלי עמדה שם, ממש קטנה ורזה. הביטה עליי בפחד. קפצתי, חיבקתי אותה, ראיתי את אבא, בכיתי.
דאגנו לך מאוד, בני, אמרה אמא, ממלאת אימפריות בצלחתי. אבל אחר כך התקשר אריה פדרמן, הסביר שנפצעת, תבריא ותחזור הביתה, ולזמן מה עדיף שלא תראה בעיר, כדי שלא תיכנס לצרה…”
“אריה פדרמן?” עפתי עם המזלג.
“כן. איזה פקיד גדול ממשרד הבריאות, בא אליי כשהייתי בבית חולים, דאג לי למחלקה פרטית. מקס, תודה שביקשת ממנו לעזור לנו!” אמא התייפחה. “בלעדיו… לא הייתי שורדת…”
המשיכה לבכות, ללחך ראשי, ואבא ישב והביט. לא עמדתי במבטו, הסבתי מבט.
שנים אחר-כך, אני ואשתי מרים הסתובבנו בשוק, מחפשים עץ אשוח לחג החנוכה. מרים אוהבת ריח אורן, מחטים, גזע מכוסה שרף.
היו אז הרבה שוקי עצים, אבל לא מצאנו עץ שלנו.
נלך לפה, הציעה, הצביעה לפינה עטופה יוטה, מוארת בפנסים עמומים. עצים עירומים, זרדים.
הינהנתי. נכנסנו, מרים בחנה ענפים, ואז מתוך החשכה מישהי פנתה בקול עבה:
שתשלם לפני שנוגעת, הבנת? ידיים!
יצאה לאור. אישה במעיל מרופד, מגפיים, מטפחת צמר. פניה היו קשות, ריקות מבושם, זעומות, זעם בעיניה.
הכרתי אותה. תמר שלי. ראשונה, ייצרית, אהבה ראשונה. אישה, שסימנה אותי. לעיתים מרים שואלת על הצלקות אני ממציא סיפורים, משקר, כי אני אוהב רק אותה. מרים שלי, אמיתית, נבונה, חזקה, בסיסי. היא נבראה מצלעי, נתונה לי מאלוהים. לא רוצה לפגוע בה.
תמר מביטה בי, יורקת. מזהה.
אריה הכריח אותה לעמוד בקור ולמכור עצים, והוא יושב וחוגג. הוא כבר לא מקלל אותה, לא מכה. פשוט חכם יותר. היא איבדה הכול, ואף בחור לא הציל אותה. כבר אין נערים. יופיה נעלם, איתו ההזדמנות.
בואי נלך, מרי, אחזתי ידה, העצים כאן לא טובים. נצא ליער, נוסע איתך, נחתוך לנו עץ שלנו.
מרים חייכה. סמכה עלי. באמת אהבה. ואני טרם האמנתי שמגיע לי כל זה.
ואני צריך להודות לאריה פדרמן? על שדאג שלא יהרגו אותי? הרזה, הכפוף, הקדים אותי, עשה אותי חייב לו לכל החיים. מגיע לי….
