אושר חופשי
“נדב, תחכה רגע! די, תעצור כבר…”
נדב האט קצת, הסתובב אחורה.
אחריו בשביל, המעוך מהגשמים לכיוון בית דו-קומתי מטויח לבן, דשדשה במהירות מעיין, נערה בת שש-עשרה עם מגפיים גבוהים, חצאית מבד דמוי עור, מעיל דובון לבן קצר וצעיף סרוג קשור סביב הראש. מתחת לצעיף הסורר בצבצו תלתלים כהים, סבוכים ומשובבים לעין, צבע שממש הקפיץ את עיניה עיניים ירוקות חומות כאלה, מבריקות, כאילו היא מיד עומדת לבכות. זה הפך את מעיין לכל כך עדינה, וזה דירבן כל מי שסביבה רק לשמור עליה.
מעיין מעדה כל רגע, קפצה שוב, אך לא הפסיקה להתקדם.
“מעיין, די לרוץ! תיזהרי, פה כל הרחוב מלא שלוליות!” קרא נדב, רציני פתאום. “ובכלל, לא צריך לרוץ. למרות… בואי נאמר, מתאים לך לרוץ. הלחיים שלך ורודות, מהממות! לא ראיתי אותך ככה מזמן. זה אומר שאת חוזרת לעצמך!”
מעיין חייכה, התקרבה עד אליו, נדב הושיט לה יד היא חטפה אותה בשני ידיים וחייכה שוב, שובבות בעיניה.
“מה רצית?” נדב שאל בקול רם, מביט סביב, התכופף ונישק אותה על הלחי. “אמא שלך הרי הזהירה שלא תהיה פה כלום בינינו, הבטיחה לתת לי בראש…” אמר, ונאנח כאילו ברצינות.
מעיין נהייתה קצת עצובה, העבירה אצבעות על הרצועה של התיק. אחר כך שוב חייכה.
“נדב, הם סתם מלחיצים! לא יעשו לך כלום, תאמין לי. תקשיב, תבוא איתי הערב לסינמטק, נו? כבר קניתי לנו כרטיסים. תראה!” היא הורידה כפפה, פרסה כף יד, בה היו דחוסים שני כרטיסים.
נדב תפס בכף ידה, הגיש לה עיסוי עדין ופתאום הבחין כמה הידיים שלה יפות, דקות, כמו של פסנתרנית.
“סרט? לא בטוח… היה לי כבר תכניות,” נהיה פתאום קשוח. מעיין חילצה את ידה וחזרה לכפפה. “אבל אם את מזמינה, אהיה שם,” הרים כתפיים והוסיף תוך שהוא מעווה פרצוף: “באיזה סרט בכלל? עוד רומנטיקה?”
“לא, סרט מלחמה. תומר הלך, אמר שסופר מעניין!” מיהרה מעיין לעדכן. “אבל לבד אני מפחדת ללכת, והחברות לא באות.”
“תומר? תשמעי ממני תלכי איתו, הוא כל כך נחמד, יתאים לך!” נדב זקף ראש. “אם את מקשיבה לו…”
תומר עזרא היה תלמיד בכיתה של מעיין, חכם, תמיד בחיפוש אחרי ידע. הוא לא שיחק כדורגל, לא עשה שטויות, רק למד, שיפר, קפץ על כל הזדמנות… וגם רדף אחרי מעיין. זה הציק לנדב, אבל יריב אמיתי תומר לא היה. יותר מדי עדין, רך. מעיין תמיד אהבה טיפוסים שלא נותנים לה שקט כמוהו, נדב.
אך הנה, דווקא עכשיו נדב לא רצוי אצל הוריה של מעיין, ותומר? לפניהם הדלת פתוחה. יעל, אמא של מעיין, כמעט פורשת לו שטיח אדום מקבלת אותו בחיוך, תמיד בכיף…
“אני לא מקשיבה לאף אחד! אם אני מזמינה זה אומר שאני רוצה רק אותך. אז תבוא, כן?”
היא הסמיקה, עצמה עיניים בחצי חיוך.
נדב הרגיש פרפרים בבטן, חייך והרגיע:
“טוב, נלך, לא רוצה שתפחדי לבד…” פלט, “מה את חושבת, שגם לי לא מפחיד? אחר כך עוד תגידי שמישהו צעק לי מתחת לחלון באמצע הלילה, תעשי לי טראומה!”
נדב קרץ לה, מעיין צחקה, ניפנפה לעברו:
“אל תעשה פוזות, אתה לא מפחד מכלום! נפגשים בשש וחמישים מול אולם, יאללה, אני עפה, אמא גזרה כבר שני כרובים כל המטבח מלא מים. ביי!”
מעיין פנתה הביתה בזהירות, כמעט מחליקה עם הסוליות.
הם גרו שני בתים זה מזו, גדלו יחד, טיילו בגינת השכונה, טיפסו על עצי שיזף לקטוף פרי אסור, ואז עשו תחרות מי יורק גרעין רחוק יותר. יחד גם הלכו לבית הספר, למרות שגר נדב היה שנתיים מעליה. בנות קינאו לה, שמה, נדב היפה, הגיבור, כמעט סוחב אותה על הידיים; אבל מעיין מעולם לא הבינה מה כולם מתפעלים לה נדב תמיד היה שם, למה שלא יישא עיניים אליה? ושהוא סוחב אותה על הידיים…
לפני שנתיים, כשגלש סקי במורד גבעה בכפר, מעיין פתאום חשה סחרחורת, מחשיך לה בעיניים. נפלה, שברה רגל. שוכבת בשלג, מתפתלת מכאב, והלב? הולם בטירוף, זיעה קרה. תמיד פחדה מכאב, עוד מילדות. להוציא קוץ מהאצבע היה פרויקט לאמא. ועכשיו רגל שלמה.
נדב, כרגיל לא רחוק הרי את זעקותיה שומעים עד לצומת היישוב. בילדות הייתה בוכה בקול בריטון שלא מבייש נהג מונית, ונדב, כמו אחרון חסידי שוק הכרמל, הולך אחרי הצליל.
כל הדרך שנשא אותה עד הבית הרגל התנפחה, כבר היה צריך לחתוך את הנעל. מעיין נאחזה בכתפו חזק כל כך שנשארו סימנים. נדב? סבל בשקט.
אחר כך, חצי יישוב הגיע לחדר מיון. הרופא סיכם הרגל? שטויות, הלב הבעייתי! רשם בגיליון שרשרת אבחנות בלטינית. מעיין אושפזה שבועות, רק כשהתחיל ההפשר של החורף שוחררה.
הרגל אט אט החלימה, מבפנים גירדה. עצבים על כל מילה, מריבות עם אמא אבל שונה לגמרי כשהגיע נדב. מהרהר במשהו, מוציא מפה ישנה, מפזר דברים על השמיכה עכשיו יוצאים יחד למסע סביב העולם, אחר כך לאי בודד בגולן, או לשתות תה בערד. הרבה פעמים הביא משחק הרכבה או צבעים ציירו יחד עיתון קיר…
“כשתחלימי מזה סוף-סוף,” היה נדב אומר על הגבס העצום, “ניסע למקום מגניב. לאן בא לך?”
מעיין משכה בכתפיה. “רק לצאת לחצר, לא נותנים לי. אמא אומרת: ‘אסור’, שלא יקרה משהו עם הלב. כבר בטח שכחתי ללכת.”
“שטויות! צריך רק להתאמן. סבא שלי, מיכה בקרית ביאליק, חזר מהצבא נכה כמעט, בקושי הלך. ואז בא איזה פרופסור והתחיל להזיז לו את הרגליים כל יום, עשה לו יוגה ראשונית. היום? רוקד פסטיבל הכפייה!” היה נדב מספר. “זה עניין של להפציץ את השגרה! וגם את, חיה שלי, צריכה לזוז. תתחילי לשקשק!”
היה נוטל את הבובה של מעיין, מתחיל לרוץ במעגל, והיא עם קביים אחריו, רוטנת.
“מה הבובות עכשיו, בגיל שלך?” נדב היה מצחיק, מנהל אקטואליה. “את הרי כמו הגברת כהן מהמכולת, יושבת כל היום מתלוננת על תולעים בבטן. תחייכי, ילדה! עוד נרקוד!”
“מעיין! מיד למיטה! נדב, תעזוב אותה כבר, חלאס!” הייתה יעל פורצת לחדר. “אתה יודע שאסור לה להתרגש! עוף לי מהעיניים!” ואם לא, הייתה מלווה אותו לדלת.
“תשמעי, יעל, היא הופכת אצלכם למרק יבש! אי אפשר לקשור אותה בגלל איזה ממצא. היא לא רצה מרתון רק רוצה לחיות בשמחה… תני לה!”
“לא עניינך איך היא תחיה — לכי הביתה, נדב. תכף תומר יבוא לעזור לה בלימודים. ולהיזהר!” הייתה נאנחת.
“תומר? קוף מספרי?! אולי אשב בצד, נשביח לו את שיעורי הבית!” אבל נדב כבר קיבל מכה בכתף.
ואז, יעל הייתה תופסת אותו בחצר, מתקרבת פנים אל פנים, לוחשת בעצבים: “שמע, אל תדחוף את האף! למעיין מחלה רצינית, אפילו אסור לה ילדים הרופאים אמרו. אני רוצה בת חיה, ברור? רק אל תדבר איתה על זה. היא חולמת על משפחה, בית. ועכשיו…”
יעל עיוותה פניה, התייפחה, סימנה לו לצאת.
נדב, הגיע הביתה רק אחרי שהבין מעיין נחשבת לנכה, לבה חולה…
“מה, תמות? אולי גם עכשיו תמות?!” רץ לו בראש. פתאום פשט חולצה, זרק על עצמו מים מהדלי במרפסת.
“נדב! מה אתה משוגע?! זה קר!” קראה סבתא רוחמה.
נדב נרגע מעט, חשב לעצמו “אין מצב. היא תמשיך לחיות, היא תחיה באושר אני מבטיח!”
סבתא רוחמה האזינה, אבל לא פענחה מה הוא ממלמל…
“נדב, מה הרעש? תלך לישון, מאוחר כבר!” היא פיהקה.
“אני נכנס, סבתא. רק אשאב תה. לילה טוב!”
חיו יחד. על הוריו של נדב סיפרו סיפורים, כנראה נספו. סבתא רוחמה לא רצתה לגלות שדודתו ויתרה עליו, את אביו איש לא זוכר…
…מעיין הובלה תדיר לבדיקות. יעל פרשה על השולחן עוגות רק שיבשר לה שאפשר לרפא את הבת. אך לא קרה נס.
“רפואה בימינו לא יודעת יותר מזה,” הרופא הרים ידיים. “אולי פעם, בעוד שנים, יהיו חידושים. עד אז שקט בבית, בלי התרגשויות. בשביל מה הדמעות, יעל? מיליונים חיים עם מגבלה.”
“כן, כן, ברור…” הייתה עונה יעל. “תומר, החבר של מעיין, אמר גם שהוא דואג שתנוח. הוא שם לה תכנית של קריאת ספרים, דואג לה להליכות.”
“אמא!” הסמיקה מעיין, מתביישת מכך.
“מה ‘אמא’?” הרופא חייך. “יש לך בחור זהב! תעריכי אותו, אולי גם חתן טוב… להתראות!”
הרופא, בינתיים, התקשר לאשתו תכיני חביתה. התחשק לו טעם של בית, חמים, מתוק…
וככה חייתה מעיין, כל תנועה קטנה אמא בולמת. שלא תדלג, לא תזיע, לא תקפוץ…
…בסינמטק היה רוחש, ריח סיגריות. מעיין, נאחזת בזרוע נדב, צופה בסרט, מנגבת דמעות בכתפו.
“מעיין, די! זה רק סרט… יהיה טוב, נשמה!” נדב ליטף את ראשה.
כבר ששיסו בהם מהיציע “די, שקט שם!”
“נדב, לא מרגישה טוב. נצא?” ביקשה.
“יאללה, החוצה.”
יצאו, האור סינוור. “שבי, אני מביא מים,” פסק נדב.
פקעת התורן, עומדת בצד, הנידה ראש.
“כזו צעירה…” לחש מישהי. “בטח נשואה? ככה זה…”
המבוגר פסק היא בטוחה בהיריון.
“לא, עוד לא התחתנו. אבל זה יבוא!” נדב צץ פתאום.
“מה? צחקת, נכון?” רעדה מעיין.
“אני לא מתלוצץ, מעיין,” ענה נדב רציני. “רציתי להגיד מאוחר יותר, אבל… אני מתגייס לצה״ל. כשאשתחרר, נתחתן. הבטחתי לקחת אותך לטייל בעולם? אולי לא הכל, אבל לפחות פינגווינים תראי. נכון?”
מעיין הנהנה.
“אני אעזור לך להתרפא, נמצא רופאים, נצליח! ואז נביא ילד משלנו!” נדב התלהב. הוא רצה לנשק אותה שם, אך הכרטיסנית בלעה אותם במבט.
“שתי מים, בוא נסיים פה,” אמר, משך אותה, אבל היא השתחררה בעדינות.
“אסור לי ילדים, נכון?” חקרה ישירות.
נדב הסס יעל ביקשה לא לספר, והוא כבר פלט…
“נו, אחר כך נדבר, העיקר שתשמרי על עצמך. נצא להליכה!”
מעיין שתקה, הרשתה לו להלביש לה מעיל ולצאת. ואז, הצידה, סגרה עיניים, נשכה שפה. היא “חצי אדם”, “חצי אישה” לא תוכל להקים משפחה. מה עושים מכאן?
ואז נדב הבריק משך אותה לחבר, קוסטה לוי, שנתן להם לנסוע על הקטנוע. הלבישו לה קסדה. היא קדימה, נדב מחבק, נוסעים לאט.
הקטנוע דוהר, נדב עוטף, הידיים שלו מסביב. לראשונה, הכול התפוגג לא ילדים, לא סרטים רדופים, רק הם והכביש…
…בלילה רופא נקרא הביתה, עשה לה זריקה.
“למה לא שומרים עליה? ובטח בקרוב בגרויות והיא כבר כולה על הקצה!”
“אמרתי רק סרט מפחיד, זה עובר…” התגוננה.
“עם נדב היית?” יעל חקרה בדריכות.
“כן. נדב, הוא… הוא אומר לי את כל האמת! גם על זה שאין סיכוי לילדים…”
ושוב מעיין בוכה.
“אמצא אותו ואדאג שידע,” שקשק אביה, רמי.
“אל תעז! הוא הכי טוב! תומר לא מתקרב אליו!”
“למיטה!” צרח רמי, סגר אורות.
מאז יעל לא נתנה לנדב להיכנס, מאשימה בכל.
“אני לא מרפה! אנחנו עוד נהיה מאושרים! למה לסגור עליה? היא תיבול פה! תנו לה לחיות!” עוד ברגע האחרון רצה לנסות להיפרד, רמי חסם אותו, כיוון רובה. “מה, תירה בי? אפשר לחשוב! רק סבתא שלי אכפת לה ממני. תסבירו למעיין שנסעתי, שלא תדאג…”
נדב עמד מולו, החזה לוחץ אל הקנה. רמי השפיל את הנשק.
“טיפש, אולי תתחכם שם בצבא. עוף כבר בשביל הסבתא שלך אני נותן לך ללכת.”
יעל ורמי החליטו יחד שכל הבלגן בגלל נדב: טיול, סקי, הכול הוא. שייעלם מחייה!
“אל תדאגי, יעבור לו בצהל, ישכח ממנה,” נאנח רמי.
מעיין קפצה מהמיטה, עמדה יחפה מול החלון, מייחלת שיסתובב, שיאותת לה.
נדב עשה כאילו מסדר כובע, אבל נופף קלות והיא מיד הבינה.
…נדב חזר לאחר ארבע שנים. מעיין לא ידעה, לא סיפרו לה הוא נשלח לאפגניסטן, נעלם. סבתא רוחמה נפטרה בזמן הזה. את מעיין לא הורשו ללכת להלוויה.
כל מכתביה לצבא חזרו לכתובת הלא נכונה.
“לא עונה? כנראה עסוק, אולי גם לא רוצה יותר…” הייתה אנה הדוורית משתתפת בצער, ונדב עדיין לא חזר. תומר בא להחליף.
הוא חזר בסתיו. הבית חשוך, עם ריח טחב. הגג דלף, הקירות בוציים. על הספה צעיף ישן של סבתא, בפינת החדר פסוקי תהילים. נדב נשאר ער כל הלילה, בבוקר התקדם לבית של מעיין. בחצר תולה כביסה יעל.
“תודה יעל, לא השתנית…”
“למה מי זה?” מצמצה.
“זה אני, נדב. אפשר להיכנס?”
לא חיכה, נכנס, הביט אל חלון חדרה של מעיין. התריסים סגורים, לא נשאר פרח.
“נסעה, נדב. ומה איתך, חי? חזרת, כן… הרבה עניינים בזמן הזה.”
“לאן?” נדב עצר.
“לתל אביב. תומר קיבל שם עבודה, נישאו, ועברו. מכתב היה, מסתדרים, מעיין בלימודים. תומר טרח פה הרבה. ידעת? אחרי שקברנו את סבתא שלך, מעיין נשברה, שוב רופא… אבל תומר היה והחזיק. אל תחפש אותם, נדב. תן להם לנסות אושר, טוב?”
הציצה בתחנון בעיניו.
“מעולם לא אהבה את התומר שלך!” גיחך.
“כך היה פעם. אך כשלא היית השתנתה. איתו שקט לה, דואג. בבקשה, אל תיכנס שוב לחייה.”
פרק לה על הכתף, ראתה פניו לא התרגלו לעולם הזה. נכנס לביתו, הסתובב רמי כבר עם הספרים, יעל מבשלת, תומר לקח אותם לקריאה…
למחר הבין מציאת מעיין הייתה עניין של דקות. הסיפור האמיתי למצוא מזור לה. התעסק כמה שנים ביזמות חלק חילוף, מוצרי מזון, ציוד ישן, עד שהגיע לתחום ציוד רפואי. מצא קשרים עם טובי הרופאים בעולם.
“מה עניין הלב מעניין אותך?” שאל רומנו, קרדיולוג מהדסה. “יש לנו כאן הכל. פרטי?”
“חברה ותיקה, בת גילי, מצבה קשה.”
“חסר נסיבות… תביא מסמכים, לא בניחוש! עדכני, לא משהו מהעבר.”
נדב הנהן, בידו תיק עור, עזב.
…איפה אתה? שאלה מירית, זוגתו עכשיו, בחלוק פלנל בוקר, נעליים עבות קריר כאן, נדב אוהב חלונות פתוחים.
“בסדר, צריכה לחזור לעבודה, נסיעת עסקים קטנה. תשמרי פה. לא להכניס אף אחד, כן?”
היא מרימה ידיים, “שומרת, עוד משהו?”
“לא, אין זמן. ביי.”
ונסע. ידעה לא מאוהב בה, אף פעם לא הבטיח אהבה, אבל נעים להם יחד, יציבות, כמו שצריך בעולם הזה.
… “נדב, אנחנו מודים על תרומתך, אבל מסמכים של פציינטים? זה לא אצלנו!” הרופא מולו התכווץ, גירד ציפורניים עד זוב דם.
“מולך, אני. כמה זה עולה? אל תחסוך. מעיין החברה שלי כבר שנים, חולה, בעלה כולא אותה, לא נותן לה כלום. היא צל, הוא סוחט ממנה חיים, בזכות מחלתה קיבל הכל דירה, רכב, מה לא. ואת הכל שותה בעצמו. היא אפילו מוותרת על חופשה, כי בצבא אסרו על נסיעה. יש להם ילד. כן, אמרו שאסור, אבל הוא רצה יורש, אז נולד. הילד מחונן תומר כבר הפך אותו לשחקן שחמט זקן. תומר נוסע לים, היא יושבת בבית. אצלו הבריאות, אצלה שום דבר. פשוט תן לי לעזור לה. תביא את התיק, אשלם, נפרגן. תציל גם את עצמך, זה פשוט עסקה טובה.”
“רשע אחד אתה, נדב! אתה נכנס לחיים זרים. הורס, שובר. זה פלילי!”
“פלילי זה להתחתן עם חולה כדי לסדר לעצמך רכב מגהץ!” נדב רעם. “אני דואג למעיין, היא לא בובה. יאללה, תביא את המסמכים. מילה שלי תקבל הכל.”
הם יצאו החוצה. נדב הביא לו מעטפה, הרופא שלף תיקיה נדב ידע שהוא רק שיחק איתו. “חכה שבוע, יש לך ציוד מחו”ל,” עוד רטן ונדב יצא.
…מעיין הלכה אט אט, לא חושבת על כלום. מחר שוב לבדיקה, תומר כבר תפס לה תור לא נוח, בערב פגישה בית ספרית של תום, תומר עסוק. בקרוב ההורים של תומר יגיעו, צריך לארגן חדר… המון עיסוקים, אבל עכשיו רק ללכת ולנשום.
מולם חלפה אופנוע, נערה חיבקה את הנהג. מעיין חייכה, נזכרת בקטנוע עם נדב.
“מעיין!” קראה קול מוכר, נעצה מבט נדב.
“נדב… לא מאמינה …”
“תראי, חייבים לדבר. עכשיו, דחוף.” גרר אותה הצידה, התנגשו בספסל.
“נדב… נדבי… לא האמנתי שתגיע שוב…” נגעה בו, הדמעות כבשו.
חיבק אותה הוא, יציב, רחב, הקרקע. עד עכשיו לא ידעה כמה חסרה אותו.
“איפה נדבר?” הציע קפה סמוך.
“למה, תבוא אלינו, תכיר את תום, הבן שלנו, ואת תומר.”
“אני לא יכול אצלך. נלך לבית קפה.”
יושבים, נדב מתמהמה ואז משתפך.
“מעיין, את חייבת לבוא איתי לחו”ל. יש מקום, רופא גאון, מצאנו פתרון ללב שלך, יש ניתוח. אחרי שתעברי אותו תוכלי לקבל את החיים שלך בחזרה. תומר יוכל להפסיק לכלוא אותך, להפסיק את הכדורים והבדיקות. חכי, אל תקטעי. אני סגרתי הכל מסמכים, אישור, רק לחתום.”
“נו, ומה איתך? נשוי? עסקים? נראה כאילו לא הכרתי אותך בכלל…” חייכה, מישירה מבט.
“הייתי עמוק בשטח. עשיתי שטויות, סחר, מה שצריך. למדתי אנגלית כבר, עסקים, אבל באמת לא בשביל להסתבך, רק לעזור.”
“יופי. תום לומד גם הוא. תומר הביא לו מורה. היית אצלנו בבית?”
“לא מבין. עזבי. העיקר הכל סגור, ניתוח, חבילת בריאות אצל טובי הרופאים. רק תגידי כן.”
נדב הרגיש פתאום לחץ חשש שיפריעו.
“מעיין, תום מחכה, חשבת שפתאום אעלם? אני כבר כאן לידך.” תומר הופיע, פניו מוצרות.
“חכה, תומר, נדב בא עם הצעה… הוא רוצה לעזור,” גמגמה מעיין, פתאום לבנה.
“תשבי, תמהרי. כנסי הביתה,” אמר תומר, מוודא שהיא לוקחת כדור להרגעה.
בבית קריר, ריח מרק. תום מציץ בסקרנות “אני נדב.” לוחץ יד.
“תום, לארוחה בחדר, אנחנו משוחחים,” הורה תומר.
מעיין מביאה מגש, מנשקת את הבן ויוצאת.
“תן לשמוע, מה אתה עושה פה?” תומר חוקר, רגליו פרוסות רחב.
“מעיין, שימי לו קציצה,” מתגרה תוך כדי לעיס ירק.
“אני לא נשוי. הבאתי למעיין פתרון ללב. בחו”ל עושים ניתוחים כזה, זה משנה חיים. תחיי כמו כולם, תחזרי לחיים. מנה גדושה של תקווה.”
“תביאי לתום תה …”
חיכה עד שיצאה. “מה היא תגיד לך? אתה פרצת מהעבר, מביא אותה לארץ זרה, מסכן אותנו עם ניתוח שספק יעזור, שלא תדע נישאר כאן? מה תום יעשה? אתה לא דאגת לה חודש בחדר התאוששות! אתה לא טיפלת בתינוק! היא שלי, אני מכיר אותה הכי טוב, אני אחליט.”
“תומר, די עם הפוזות. היא לא רכוש. מגיע לה חיים שלמים, לא שלך, לא מהמגבלות שלך. הלוואי שתנהג בעצמך ולא תתלווה אליה באוטו. אתה מתחבא מאחוריה! היא תצא, תחזור לעצמה.”
“אני לא נוסעת, נדב. אני מפחדת. תום עוד ילד. אני בסדר, אל תכעס…”
חיבקה אותו, הניחה את הראש על גבו.
“בואו לשתות תה. יש עוגה!” ניסתה לעודד.
נדב קם, נפרד, לא ענה רק יצא.
הולך ברחוב, לא מבין איך אפשר לוותר על הזדמנות? הכל כבר עשה בשבילה, גם מה שלא אוהב…
“מה אתה מוכיח? שאתה יותר טוב מתומר? בסוף טעית, הפסדת!” חלפה בו מחשבה. כעס, תסכול, דיכאון.
…מירית חיכתה בבית, לא ישנה.
“הכנתי לך מרק,” מלמלה, לופתת אותו בחיבוק.
“למה?” נדב שאל.
“פחדתי שתישאר אצלה. שלא תחזור…”
היא בכתה בשקט, חיבקה חזק.
“ילדה שלי! איך הייתי עוזב אותך? שטויות. פתאום קל לי. אני לא חייב יותר לאף אחד. מעכשיו אני חי, איתך, נביא ילדים זאת תהיה המשפחה שלנו. גם לשאר מגיעים חיים טובים כל אחד בדרכו.”
וזו הפשטות להרשות לעצמך להיות מאושר.
מירית צפתה בחדווה, איך נדב אוכל את המרק שלה. ישב ובלע, והיא, חיוך על פניה עכשיו גם אצלם גרה משפחה קטנה. בזה הייתה בטוחה.