אי אפשר לקרוא ליונתן גבר… זה בכלל גבר? איזו טעות! איך ענת לא רואה בכלל במי היא בחרה להתחתן? קטן, דקיק, לא יפה בכלל, רחוק מאוד מהחלום!
– יאללה, אל תגזימי. לא הכי גבוה, נכון. אבל זה לא עניין כזה גדול. וענתי גם לא בדיוק דוגמנית.
– נכון, אבל תארי לך איך ייראו הילדים שלהם! מסכנים לגמרי!
האימהות הצעירות שיושבות על הספסל בכניסה לבניין, משועממות, מסדרות את השמיכות על תינוקיהן ומביטות בהן באהבה. מה להם ולילדים שענת ויונתן אולי יהיו להם אי פעם?
ענת, בדיוק פורקת ליונתן מהרכב שקיות עמוסות קניות מהסופר לאמא שלה, מחייכת לשכנות ומיד דואגת:
– יונתן, חמוד, זה לא כבד לך? תן לי לקחת משהו! מנסה להוציא לו לפחות שקית אחת מהיד, אך הוא מתעקש.
– ענתיק, פשוט תחזיקי לי את הדלת! דברים כבדים זה לא בשביל נשים. לך אסור.
השכנות על הספסל מחליפות מבטים.
– נחמד הוא, ‘לא עבודה של נשים’… נראה עוד מה יהיה אחרי החתונה. עכשיו כולם עדינים כאלה. אחרי החתונה, תראי מה יקרה!
ענת ויונתן כבר נעלמו לתוך הבניין, אבל השכנות ממשיכות לנתח את הגובה, המשקל, תווי הפנים, שווי הרכב ודרך ההליכה של ענת. כי למה לא? גוסיפס זה קל ומהנה.
אבל ענת לא פנויה לשמוע רכילויות. היא ממהרת לאמא שלה, אותה לא ראתה כבר שבועיים. קודם נסיעת עבודה, אחר כך שיפוצים בדירה החדשה שהם מנסים לסיים לפני החתונה. אמא שלה פוקדת עליה לשמור על עצמה, לא להילחץ ולא להגיע סתם. המקרר מלא, הטלפון עובד, עד לחתונה נשאר מעט. איך תספיק הכול?
אבל ענת לא עומדת בזה. היא אף פעם לא הייתה רחוקה מאמא שלה כל כך הרבה זמן. ועדיין לא למדה להתמודד עם הגעגועים.
ענתי נולדה למרינה בגיל 35. אצל מרינה, שממלאת מדפים ברשת סופרמרקטים שכונתית, כבר מזמן כולם הניחו שהיא “ספינת רווקות”. ילדים? זה כבר לא יקרה…
אבל מרינה דווקא הפתיעה את כולם! נסעה לחופשה באילת, וחזרה עם חתן. לא סתם חתן עמי, בחור גבוה, רחב כתפיים, עיניים כחולות. לידו נראתה מרינה כמו עכברה קטנה ואפורה ליד חתול פרסי במעיל פרווה ענק. בקיצור, כולם אמרו: לא זוג.
אבל מרגע שעמי הופיע בחייה של מרינה, הפרווה עברה מהר מאוד אליה.
עמי היה איש חכם ועובד חרוץ. ידע לא רק להרוויח אלא גם לחסוך ולהשקיע. את אשתו אהב עד כלות, ולא חסך עליה כלום. מרינה פרחה, שינתה תספורת, התחדשה בבגדים וקיבלה ביטחון, ומרבית חברותיה התרחקו. הן הרי לא אהבו להרגיש לידה מכוערות.
חבורה קרובה לא נוצרה לה. מרינה מאוד רצתה, אבל כולם התרחקו. “מה לי ולכזה פרצוף אפור מדוכדך?” חשבו לעצמן.
אז עם אותן שכנות שהיו באות מדי פעם להתארח לכוס תה או לבקש טובה, מרינה נפרדה בקלות. הפחד שלה היה מרכילות. רכלנות ישראלית גרועה מרובה. איזו שטות, איזה סיפור, ואז מישהו יגיד לעמי שאל תישאר איתה. מרינה בנתה לה בית שהוא כמו מבצר, לא נותנת לסביבה לפרק את האושר שלה.
אבל היא פחדה לשווא. עמי לא חשב על אף אחת חוץ ממרינה. הוא הבין מהו היופי האמיתי. הבין היטב מה הערך של נאמנות, כי ילדותו לא הייתה קלה בכלל.
הוריו נפטרו כשהיה בן שלוש. אבא שחזר מחתונת חברו בכביש רטוב, איבד שליטה ברכב. עמי נשאר עם סבתא שכבר איבדה את בנה ובכאב לא התאוששה. תחילה שתתה קצת, עם הזמן טבעה באלכוהול, ועמי בגיל שמונה כבר למד לבשל ולאפות, לגהץ חולצות, ולוודא שהוא מצטיין בלימודים כדי שלא ייחקרו אותו בבית הספר. היופי החיצוני שלו היה לו עול; המבטים וההערות של זרים הכבידו עליו.
עמי הפך לילד עקשן וקצת קשה, ומובן למה חום וחיבוק הוא לא קיבל. סבתא ביכרה ערק על פני נכד, ומבוגרים רק העירו על המראה ולא עניין אותם מצבו.
רק מוכרת אחת במאפייה, אלונה, שהייתה גם היא אם חד-הורית, קלטה אותו. אלונה גדלה בבית יתומים והכירה היטב את הצורך בבית חם. בבית שלה אולי לא היה הרבה, אבל היה תמיד לחם טרי, תפוחי אדמה מטוגנים וצנצנת דבש שהביא לה השכן מהכוורת שלו.
– תודה רבה, כמה אני חייב?
– בחייך, תענוג לתת למי שמטפל באחרים כאלה פנים יפות כך אמרה.
כל יום נתנה לו עוגייה עם הלחם. “אל תשכח לאכול בהפסקה!” הייתה מצווה עליו, ומלטפת על תלתליו. מה שהתחיל כמבוכה וקצת סירוב, הפך לחום בלב ולסיבה לבוא לעזור אחרי בית הספר. כך עם הזמן אלונה נעשתה בשבילו כמו אמא.
כשהייתה בת חמש עשרה, סבתו של עמי מתה. לבה לא עמד. באלונה התייצב אוהל ביתו החדש.
– אתה כבר מזמן בן משפחה, פשוט עכשיו זה חוקי אמרה.
וכך עמי זכה באמא ואחים, והכאב נעלם, לא היה לו עוד מקום בלב.
עמי סיים מקצוע בידיים וכישרון, שיפץ את הדירה של סבתא, אבל אהבה לא מצא. בנות היו פונות, אחר כך מתרחקות: “אתה יפה מדי, עמי. תעזוב אותי, תברח לי, בטח תעזוב יום אחד כמו כולם! מכל מקום קופצות עליך, בחירה אינסופית. אין לי סיכוי.”
הכעס שוב הדהד בו, אך הלך לאלונה להתייעץ.
– סימן שזו לא שלך. תחכה, אמונה זה כל העניין הרגיעה. בסוף תבוא זאת שמיועדת לך.
עמי נרגע. לחכות הוא יודע.
השנים עברו ובחירת לבו לא הופיעה, וצל עמוק ירד עליו. אלונה דחפה סע סוף סוף לים!
– עמי, אתה מוכרח לראות את הים. הוא אדיר, עוצמתי ומשתנה כל רגע!
בנסיעה לים, שם פגש עמי את מרינה. עומדת על הרציף ביפו, מביטה בגלים הסוערים אחרי סופה, אף אחד לא שם לב אליה, אבל עמי ראה בה את הידידות של אימו המאמצת, אותו אור טוב. מבין בה הוא שכל מה שחיפש שנים נמצא בה. והפעם לא נתן להזדמנות לברוח.
ענתי נולדה באהבה שאפילו הפחידה אותם. “שלא נהרוס אותה, עמי” דאגה מרינה.
– חכמה כמו אימא! ליטף עמי את הילדה. ותמיד מתוקה.
ואלונה תמיד אמרה: שמור על הנשים שלך, בני, אושר זה אהבה בבית.
עמי שמר על קשר אוהב וחם עם המשפחה המאמצת. כשהרגיש לא טוב, סיפר רק לאחים, לא רצה לדאוג את אשתו ואימא.
– עשית נכון, אנחנו איתך, נמצא פתרון אמרו האחים. רופא נמצא במהרה, והם לא נתנו לו לשקוע בייאוש.
– אסור! יש לך ילדה! אנחנו איתך.
עמי נלחם עשר שנים, הפתיע את הרופאים בעקשנותו. “רובם מתייאשים, אתה חזק,” אמרו.
הוא ידע שהכוח שלו בא ממארינה ומענתי שרצה כל יום אחרי בית הספר לבקרו. “אבאל’ה, תאכל, אמא בכתה כשהכינה את המרק.” “אמרת לה שתפסיק לבכות, נכון? אני עוד אחזור.” “כן, ענתיק.”
למרות כל התסריטים השליליים, עמי חזר שוב ושוב הביתה כי חיכו לו. עד שיום אחד נרדם על כתף מרינה, ולא התעורר. היא נותרה ישובה עד אור הבוקר, זוכרת כל יום וכל שמחה שהיו להם.
– תודה, עמי שלי. הייתי מאושרת איתך…
בבוקר, ענת הצעירה באה להזכיר לאבא לאכול, ומיד פרצה בצעקת ציפור פצועה.
– שקט אהובתי, לא כואב לו יותר. עכשיו טוב לו אמרה מרינה, בוכייה, וחיבקה את בתה.
מרינה וענת לא נותרו לבד. האחים, אלונה כולם הגיעו לעזור, כי בצער כזה, לבד אי אפשר לשרוד.
חלפו השנים. ענת התבגרה, וכל שנה פחתה רצונה להביט במראה. ידעה שאינה יפה, ולא יכלה לשנות את זה. לא אפה, לא עיניה, לא גזרות, אפילו גזר שאכלה כדי לגדול כלום לא עוזר. גם בבית הספר הציקו. מרינה מחבקת, מנגבת דמעות ולוחשת:
– נחיה ונראה מי יצא מאושר, נסיכה שלי.
המצוינות של ענת לא עזרה באוניברסיטה חברים לא היו לה, כולם פנו אליה רק כדי להעתיק בסיכומים. הרי היא תמיד הייתה הכי מאורגנת. בלימודים הרגישה מיותרת רוב הבנות, פחות בנים.
– מה עושים, אמא? שאלה יום אחד, עצובה.
– מה? קראה אלונה שולחות אותה לים! עבד פעם אחת, אולי יעבוד שוב.
– היא לא תסכים לבד.
– נלך כולנו, עם הילדים. משפחה שלמה!
אבל הגורל כתב תסריט אחר.
ענת נסעה לים, אבל התעקשה להישאר כל הזמן עם המשפחה, לא יצאה לבד. לא עזרו כל השכנועים.
אבל כשחזרה לתל אביב וחנתה ליד הבית, פגשה את המזל במפתיע. היה גשם שוטף, וענתי, שויתרה על נעליה החדשות, רצה יחפה הביתה. ממש לפני הבניין, רכב שהתיז עליה לכנרת שלמה של מים מהכביש. ענת רק צחקה, כי צחוקו של הגורל לפעמים עונה על הכול.
הנהג, נבוך, רצה להתנצל והוקסם מהצחוק שלה. עוד מקרה שהשאיר את חתימתו, ועוד דרך בה הגורל סידר את העניינים. כך פגשה ענת את יונתן, וכך התגלגלה לה אהבה.
שנים אחר כך, אותן שכנות, שוב על הספסל:
– ראית עם איזה מעיל פרווה היא באה עכשיו? אני מבקשת שנים, וליודע מקבלת כל מה שהיא רוצה.
– שוב פעם את והתלונות שלך!
– המעיל הזה בכלל לא מתאים לה! לא מתאים.
– די עם העין הרע שלך, מה אכפת לך מהאושר שלה? גבר שלה אולי לא דוגמן, אבל אוהב, מפנק ואותך זה חונק!
– נכון, אני מקנאה! איך קיבלה את זה? הם בכלל לא יפים, אבל הילדים שלהם ממש יפים. איך זה…?
– זה גנטיקה, למה להתווכח עם גנים? אבא שלה היה יפה תואר.
– איך היא כל כך טובה לכל העולם? תמיד מחייכת, תמיד מודה, אף פעם לא מתווכחת.
– היא לא חייבת לשנוא את העולם בגלל שלא חילקו לה יופי.
– אז אולי, אם לא היית מקנאת, גם את היית שמחה…
– אני לא אלמד ממנה כלום. שתלך! מושלמת מדי.
אבל ענתי בכלל לא מטפלת בשטויות הללו. כל תשומת ליבה למשפחה הילדים, דאגות לאמא, לאלונה שחשבה לעבור דירה כדי להיות קרובה יותר לנינים. הדודים, יונתן שמבטיח לעזור לבנות. ולילדים שוב לקרוא הביתה:
– שירה, איתן, הביתה! סבתא כבר הוציאה עוגה מהתנור! לא נחכה לה!
עוד ערב מתמלא בשיחות נפש, שירים סביב גיטרה, וסיפורי לילה טוב של מרינה לנכדים.
והחיים ממשיכים…
