ГАНАВ הנקניקים
קשה היה להתעלם מהחתול הזה. פשוט כי הוא גנב אצלי במכולת הקטנה ברחוב בר-גיורא בירושלים. ומה שהצחיק הוא עשה זאת באופן שממש לא ניתן היה לכעוס עליו. להפך.
בכל בוקר, ציפיתי לרגע הזה. הייתי עומד מאחורי המקרר הגדול, סמוי מן העין, מצליח שוב ושוב לצלם בטלפון את ההצגה, ובערב הראיתי את הסרטים לאשתי תמר, וצחקנו יחד.
תמיד היה אותו טקס. החתול ישב ככה בפתח, העמיד פני עובר אורח עייף, כאילו לא עיניינה אותו כלל המכולת. הביט ימין ושמאל, וידא שאיש מהסביבה אינו מבחין. אני, כמובן, על המשמר. מסתתר ומציץ.
בעדינות היה נכנס פנימה, פוסע ישר למדף הנקניקים, שם האיץ את תנועתו, ותוך שבריר שנייהחטף נקניקייה או קבב עוף, ורץ חזרה החוצה. רעבונו לא איפשר לו להתרחק מדי; כמה מטרים מהחנות היה נעצר ובולס.
יצאתי אחריו, מרחוק שאלתי:
טעים, מר חתולי?
הוא הרים ראש והמהם בסיפוק.
טוב, ברוך השם, עניתי.
תבוא שוב.
אולי אתם משתוממים מה פתאום
הנקניקים מונחים ככה על מדף נמוך, לא במקרר, אפילו מסודרים מראש בנפרד? פשוט מאוד.
הלב רך לי היה, ולא עמדתי בפני רצונו של החתול. הוא הופיע אל מפתן החנות כחוש ומסכן מאוד, אבל בשום פנים לא הסכים לאכול מיד או לקחת מזון ממני ישירות. אז חשבתי, אולי כדאי שאשאיר במיוחד חתיכות שיהיו קלות לגניבה.
בהתחלה שמתי את הנקניקיות ממש ליד הדלתשהחתול, שנקרא לו מעתה “נועם”, כפי שלימים כוניתי אותו, יוכל להרגיש שהוא משיג את מזונו בעצמו, כאילו גונב ביושרוזה הצליח! אט אט הרחבתי את המבחן; הזזתי את הנקניקים פנימה עד שפינה אחת בתחתית המדף הפכה למזנון פרטי של נעם.
כבר מזמן היה יכול להיכנס בקלות, לקחת כרצונו ולצאת, אבלהרי לא הטעם כאן, אלא בתהליך עצמו. מה שנמהר מגניבהטעים שבעתיים.
עם הזמן העמדתי לכן גם קערת מים ומתבנית אוכל לחתולים מחוץ לדלת, ובקרוב גם בית עץ קטן עם שמיכה. נעם נשאר בחשדנותו, אך מידי פעם אהב לפטפט איתי.
לאט לאט שמתי לב שנעם הלך ומשמין, שערו הבריק ועיניו התרככו; עם זאת, לא פסק בשגרת הגניבות פעמיים-שלוש ביום היה חוטף עוד וכרגיל מתחמק לעיקול הרחוב. ניסיתי לעקוב אחריו, אבל הוא היה זריז ונעלם.
אז בניתי פיילוט קטן: התקנתי מצלמה מחוברת למחשב שבחדר האחורי. לבסוף, גיליתי את הסוד של נעם.
מתוך חלון המרתף שמאחורי החנות, יצא חתלתול גינגי קטן, ובתשוקה התמסר לנקניקיה שהביא לו נעם.
בערב, אשתי תמר לא הפסיקה לבכות מהתרגשות: “מחר, שוקיתביא את שניהם לכאן, הביתה!”
אבל זה כבר סיפור אחר… את נעם יכולתי כבר בקלות להכניס למכולת, אפילו נשכב והתמתח בין מדפי הסוכר, המדור לחתול המלכותי; את החתלתול לא הייתה כל אפשרות לתפוס.
נגפו הימים. מהמצלמה ראיתי את האורח הקטן מתקרב, שותה, מתכרבל בבית-העץ, אך די בנגיעה, והיה בורח כמו ברק.
יום אחד שמעתי קול מוזר בכניסה. לא היו לקוחות; יצאתי מהמחבוא, וראיתי את הג’ינג’י יושב על הסף וצורח בכאב.
מה קרה, קטן שלי?
התקרבתי, החתלתול רץ לכיוון הפינה, ואותת שאבוא בעקבותיו. שם, מאחורי הבית הישן, שכב לו נעם, פצוע ברגל, ננשך בידי כלב. הבכי של החתלתול הציף לי את הלב.
הורדתי מעליי את הזקט, עטפתי את נעם הרועד, תפסתי גם את הג’ינג’י והכנסתי אותו לכיס הגדול של המעיל. נעלתי את המכולת והובלתי אותם למרפאה של הווטרינר.
חמש שעות עד שתפורים הרגל. במשך הזמן התיידדתי מאוד עם הג’ינג’י וקראתי לו ברקעל שום ריצתו ופרוותו הזוהרת. שמח, חברותי, לבו פתוח.
בערב, הבאתי את שניהם הביתה. תמר שמחה מאוד. ומה עושה אישה שמחה? ברורמתקשרת לכל החברות, מתארת בדמעות, מתייעצת, ו… לא מסיימת אף פעם…
כשגמרה, ישן כל הביתאני, נעם וברק, מתפרשים על כל המיטה.
“ומה איתי?” חייכה תמר.
אבל ברק הקטן זז קצת, נצמד אליה וליטף את פניה בכפותיו הזעירות.
כך קיבלו שניהם את ביתם החם.
היום שני חתולים שמנים ונינוחים משוטטים לי בחנות, לא מזכירים כלל את חייהם הקודמים.
לעתים נעם, בגעגוע, מלקק את ברק; והוא מחייך ברכות.
מולנו, מעבר לרחוב אבא הלל, התמקמה לה חתולה אפורה ליד חנות הנעליים, והמוכרת שם נוהגת לעבור אליי לקנות לה מזון.
מי יודעאולי יום אחד גם לה יימצא בית?
אולי יבוא יום וזה יהיה מותרות? שמי שירצה חתול יקבל אותו בתור, רק אחרי שיעבור השתלמות מיוחדת…
מה דעתכם?
אולי כך עתיד להיות?
