סבתא שהפכה לאמא
כשהייתה רבקה בת שישים ושתיים, כבר חלמה על שקט. רצתה לגדל גרניומים באדנית שבמרפסת, לאפות עוגות גבינה לחג ולחכות שהילדים והנכדים יבואו לביקור בפתח תקווה. האמינה שהכל הקשה כבר מאחוריה.
אבל הגורל חשב אחרת.
בוקר סתווי אחד, קריר ורטוב, מצאה את עצמה מחזיקה בידיה תינוק רך נכדה שזה הרגע נולד. הבת שלה לא הצליחה להתמודד, אבא של הילד נעלם עוד לפני הלידה. ורבקה, בלי היסוס, אמרה רק:
אני אקח אותו אליי הביתה.
כך, כשמרבית הנשים בגילה מחזיקות נכדים לרגע ומחזירות להורים, היא התחילה הכול שוב מההתחלה.
אימהות חדשה
הלילות הלבנים חזרו. בקבוקים, ביקורים בטיפת חלב, תורים במרפאה, שיניים ראשונות, חום באמצע הלילה. ידיים עייפות ממלאכות הבית, למדו שוב להחזיק גוף קטנטן.
פעמים היה לה פחד בלב. במראה עמדה אישה עם שיער לבן וחריצי שנים על הפנים, עייפה. ולצידה, בעריסה ילד שביקש אם, צעירה, חזקה, מלאת אנרגיה.
אבל אהבה לא שואלת לגיל.
היא שרה לו שירי ערש כפי ששרה פעם לילדיה. לימדה אותו ללכת, כשרק ידו הקטנטנה נשענת בה. לא פעם בכתה בסתר כשלא הספיקה לה פנסיה. קימצה בעצמה כדי שיוכל לקבל מעיל חדש או סוס נדנדה מחנות צעצועים.
מה יגידו
האנשים בשכונה לחשו:
בשביל מה לה הכל עכשיו?
בגיל כזה, שתחיה בשביל עצמה כבר!
אבל היא לא שמה לב לדיבורים. בשבילה “לחיות בשביל עצמה” היה להביט כיצד נכדה גדל בשמחה.
הכי קשה היה לה לענות לו כששאל: “סבתא, מי את בשבילי?”
היא התכופפה, חיבקה אותו ולחשה:
אני הכל בשבילך.
וזה היה נכון.
שנות בית הספר
היא הלכה לאסיפות הורים עם אמהות צעירות בהרבה ממנה. ישבה שקטה בשורה האחרונה, מקשיבה למורה, דואגת לציונים יותר מכל אחת אחרת. ישבה איתו על שיעורים, אפילו שעיניה כבר לא ראו כל כך טוב את האותיות. בישלה מרק עוף, כיבסה חולצות, גיהצה מכנסיים.
הפנסיה מהמוסד לביטוח לאומי בקושי הספיקה, אבל לעולם לא נתנה לו להרגיש פחות מאחרים. היו לו ספרים, אופניים, מעיל חם לחורף.
ובעיקר הייתה לו אהבה אינסופית.
הפחד הגדול
הפחד שלה לא היה בעוני ולא בשמועות. היא פחדה מדבר אחד לא להספיק.
לא להספיק ללמד אותו עדינות.
לא להספיק לראות אותו גדל.
לא להספיק לומר את מה שבאמת חשוב.
אז כל יום השקיעה בו הכל: סבלנות, חוכמה, רוך וכוח.
פירות האהבה
השנים עברו. הילד גדל, נעשה גבוה, חזק, נבון. תמיד קרא לה “הסבתא-אמא שלי”.
ביום בו קיבל תעודת בגרות, ניגש אליה. אחז בידיה אותן ידיים שהניפו אותו בינקות ואמר:
אם לא את, לא הייתי מי שאני היום. נתת לי חיים מחדש.
חייכה בדמעות. ידעה היא הספיקה.
הסיפור הזה מוקדש לנשים שהופכות בשקט לאמהות וגיבורות. לסבתות שלא בחרו בדרך הלא-פשוטה, אך הלכו בה בכבוד. לאהבה, שהיא חזקה מהגיל, מהעייפות ומהנסיבות.
כי לפעמים, סבתא אחת היא בשביל ילד עולם ומלואו.
