ביום שקברתי את בעלי, הבן שלי כבר היה עסוק בתכניות לעתיד שלי.
שבעה ימים אחרי ההלוויה הופיע דוד בבית שלי, כאילו הכל כבר הוחלט. איתו הגיעו שני כלבים, ושקט של מישהו שמאמין שזה מה שמובן מאליו.
לדבריו, אני הולכת לשמור עליהם כל פעם שהם יטוסו לחו”ל.
אפילו לשאול לא טרח.
פשוט החליט בשבילי.
פשוט הניח את הכלובים אצל המטבח ואמר:
מאז שאבא לא כאן, את יכולה להיות עם הכלבים כשנסענו.
מבחינתו זה נראה הגיוני.
בכל זאת, אני לבד. ואמהות כך זה כנראה תמיד זמינות.
חייכתי.
אבל מה שדוד לא ידע זה שכבר חודשים אני מחביאה סוד במגירה ליד המיטה.
כרטיס שקניתי להיעלם בשקט לשנה שלמה בהפלגת תענוגות מסביב לעולם.
בתוכי אמרתי לעצמי, שוב ושוב, את המשפט שבמעולם לא יצא כמו שצריך החוצה:
העריך אותי פחות.
כי בזמן שבני ארגן לי את העתיד,
אני כבר הכנתי את המילוט שלי.
וכשיעלה השחר, והבית יהיה שקט, הספינה תפליג לה לדרכה.
מה שהמשפחה שלי תגלה באותו בוקר,
יישאיר אותם בלי מילים.
אחרי שליאור הלך מהתקף לב, כל תושבי ירושלים שיערו שהאלמנה, דליה ואן, תישאר לשבת עצובה וזמינה לכל מה שיצטרכו.
אני הקפתי את ההלוויה, קיבלתי חיבוקים, ספגתי תנחומים חסרי רגש והקשבתי לדוד וליונתן משוחחים עליי כמו כבר יש לי תפקיד חדש בבית.
האמא המועילה.
הסבתא הזמינה.
האישה שמחכה לטלפון כדי לפתור בעיות של אחרים.
אף אחד לא ידע ששלושה חודשים לפני מותו של ליאור, קניתי בסתר כרטיס הפלגה לשנה שלמה דרך יוון, המזרח הרחוק ודרום אמרב הפלגה שתחזיר לי את עצמי.
לא כמעשה שגעון
פשוט הרגשתי שנים שהחיים שלי נגמרו בלטפל באחרים
ורק בי לא.
בשבוע שלאחר ההלוויה, דוד צץ פעמיים.
פעם ראשונה לבד, להתעסק במיידי בביטוחים וירושות, בפנים חמורות
ולא משפט של ניחום.
פעם שנייה כבר עם ענת, אשתו, עם שני כלבים וכלוביהם וחיוך מרגיז.
הבאנו אותם כדי שהילדות ילמדו אחריות, ענת אמרה.
הילדות? הן בכלל לא שמו לב.
התפקיד האמיתי שלי לגמרי ברור.
דוד אמר את זה בקור רוח, בעודי מכינה קפה:
מאז שאבא לא כאן, את תשמרי כל פעם שנוסעים.
בלי לשאול.
החליט.
נו, את הרי לבד ותמיד אהבת לטפל בכולם.
ענת אספה תיק ענק של אוכל כלבים והצמידה דף למקרר.
לוח זמנים.
7:00 אוכל
13:00 טיול
19:00 שוב אוכל
ככה זה פשוט בשבילך, היא חייכה.
הייתה בי התקוממות נקייה שהחזירה לי פתאום חמצן.
הם חילקו את עתידי כאילו אני חדר ריק בבית המשפחה.
חייכתי.
לא התווכחתי. לא בכיתי. לא הרמתי קול.
רק ליטפתי את אחד הכלובים ושאלתי בנחת:
בכל נסיעה?
דוד משך בכתפיו.
ברור. תמיד את היית זו שמצילה את המצב.
הוא אמר את זה בגאווה.
כאילו זה כבוד.
אבל זה היה פסק דין.
בלילה פתחתי את המגירה שלי
דרכון, כרטיס, הדפסה של הזמנה.
בדקתי שוב את שעת ההפלגה מנמל חיפה.
06:10 ביום שישי.
פחות מ־36 שעות.
ואז צלצל הטלפון.
דוד.
עניתי.
והמשפט שסגר לי הכול:
אמא, אל תעשי דברים מוזרים. ביום שישי מביאים לך את המפתחות והכלבים.
הוא היה בטוח שאין לי אפשרות לבחור.
אבל באותו הלילה,
דליה כבר קיבלה את ההחלטה הכי נועזת בחייה.
שלוש וחצי לפנות בוקר,
מזוודה,
מונית מחכה ברחוב שקט
וסוד שהמשפחה תגלה רק כשיהיה מאוחר מדי.
חלק 2
הלילה כמעט לא ישנתי. לא מתוך ספק אלא מתוך בהירות. לפעמים החלטות נובעות לא מאומץ, אלא מעייפות שכלית,
שלא נשאר לך עוד דבר.
לא ברחתי מהילדים שלי, ברחתי מהמקום שאליו רצו לכווץ אותי.
בשבע בבוקר התקשרתי לאחותי עידית, היחידה אליה אפשר לדבר באמיתיות.
אמרתי:
מחר אני נוסעת.
רגע שתיקה, ואז צחוק קטן, לא מאמין שמח.
סוף סוף, דליה. סוף סוף.
הייתה איתי כל הבוקר סגרנו דברים.
סידרתי חשבונות, תיקיות, מסמכים. לא תכננתי להיעלם, רק לצאת בתור אישה מבוגרת ששמה גבולות.
התקשרתי גם לפנסיון כלבים במבשרת ציון, ביררתי מחירים ותנאים, הזמנתי חודש מראש על שם דוד ואן. קיבלתי אימייל אישור, הדפסתי הכל.
בצהריים, דוד שוב התקשר להגיד שיוצאים באור ראשון לנתב”ג. סיפר על ריזורט באילת, על כמה שיש עומס וכמה צריכים להירגע. שתקתי, עד שאמר:
נשאיר אוכל לכלבים ולוח זמנים.
המשפט הזה הציק לי. אפילו לא שאל אם מתאים לי. לא אם זו תקופה טובה, לא אם רציתי,
פשוט הודיע.
סיימתי עם נראה שהוא אפילו לא פירש.
בערב ארזתי תיק בינוני, אלגנטי ושימושי. שמלות קלילות, תרופות, שני ספרים למחברת, ומטפחת תכלת מהיום שפגשתי את ליאור.
לא עזבתי מתוך שנאה
עזבתי כי בשנים הכי טובות שכחתי מי הייתי לפני שהפכתי לאשתו, לאמא, למטפלת, לפותרת-כל.
מול הראי הייתי רגועה, חזקה. עדיין יפה, באופן שלו.
לא הייתי צריכה רשות כדי להיות לגמרי אני.
אחת עשרה בלילה, הטעינה מוכנה, נהג המונית יגיע בשלוש וחצי.
דוד שלח סמס:
אמא, אל תשכחי שהילדות ממש שמחות שאת איתן בבית עם הכלבים. אל תאכזבי.
קראתי שלוש פעמים.
לא כתוב שאוהבים.
לא תודה.
לא שואלים מה שלומך.
רק שלא תאכזבינו.
נשמתי עמוק, פתחתי את הלפטופ וכתבתי פתק. לא התנצלות אמת.
השארתי על השולחן, ליד הזמנת פנסיון כלבים ומפתח אחד.
כיביתי את כל האורות,
התיישבתי בחושך,
והמתנתי לבוקר ראש חיי החדשים.
המונית הגיעה בשלוש ושלושים ושמונה.
ירושלים נרדמה מתחת לרטיבות הקיצית. יצאתי בלי רעש, כי לא היה יותר מי שצריך להגן על השקט שלו.
לפני שסגרתי את הדלת, הסתכלתי עוד פעם על הכניסה:
שנים הנחתי שם תיקים של אחרים, דואר של אחרים, בעיות לא שלי.
סגרתי והשארתי את המפתח בתיבת הדואר, בדיוק כמו שהחלטתי.
בדרך לנמל חיפה לא הרגשתי אשמה.
הרגשתי משהו מוזר.
כמעט בלתי נסבל מרוב שהוא חדש:
הקלה.
בשבע ורבע, אחרי שעליתי לספינה, הנייד שלי התחיל לרעוד.
קודם דוד, אחרי זה יונתן, ענת
ואז שוב דוד, עוד ועוד, עד שהמסך התמלא.
לא עניתי מיד.
התיישבתי ליד חלון ענק שצופה על הנמל, הזמנתי קפה.
כשהחלטתי לבדוק,
דוד שלח:
איפה את?
אחר כך:
אמא, זה לא מצחיק.
אחר כך:
הילדות בוכות.
ולבסוף, היחיד שבאמת כנה:
איך היית מסוגלת?
הרמתי טלפון.
דוד ענה בכעס, לא נתן לי לדבר.
השארת אותנו תקועים. אנחנו כבר על הדלת שלך. מה את רוצה שנעשה?
חיכיתי שיגמור ועניתי, בשלווה שלא הכרת:
בדיוק מה שאני עשיתי כל החיים, דוד. לפתור בעצמך.
שקט צורם.
ניצלתי את הרגע להסביר: על השולחן שלו הזמנה לפנסיון כלבים לחודש, המסמכים האישיים שלי לא נוגעים, אני לא מבטלת את המסע שלי,
ומהיום כל עזרה ממני רק מרצון, לא חובה.
ירק:
את על הפלגה עכשיו, כשהאבא רק נפטר?!
עניתי:
בדיוק עכשיו. כי אני עדיין חיה.
ניתק.
אחר כך יונתן שלח הודעה.
לא חברותית, אבל פחות נוקשה:
יכלת לפחות להודיע.
עניתי:
עשרים שנה מודיעה בכל דרך ואף אחד לא שם לב.
לא ענה.
כשהספינה התרחקה מהחוף, הרגשתי תערובת של אבל, פחד וחירות.
ליאור מת זה אמיתי וכואב.
אבל גם אני בחיים
ולא מוותרת על מה שנשאר לי.
הנחתי יד על המעקה, נשמתי את מלח הים וצפיתי בעיר מתחילה להתרחק.
לא בטוחה בכלל כמה זמן ייקח לילדים להבין,
ואולי בכלל לא.
אבל לראשונה,
זה לא מה שיקבע לי יותר.
אם ניסו להפוך אותך לחובה עם רגליים,
יודעים כבר למה דליה לא נשארה.
לפעמים המעשה הכי נועז הוא לא ללכת
אלא לסרב להמשיך להיעלם בשביל אחרים.
ואתם, במקומה,
הייתם עולים על הספינה או נשארים להסביר, שוב, מה שאף פעם לא מקשיבים לו?
