האירוע המפתיע ביום ההולדת ה־62 שלי
אז תארי לך, כשהגעתי לגיל 62, הכול בחיים שלי הרגיש שקוף ורגוע, אפילו קצת משעמם. בעלי כבר הלך לעולמו מזמן, הילדים עמוסים עם המשפחות והעבודה שלהם, ואני מוצאת את עצמי כמעט ולא מדברת איתם חוץ מהודעות חפוזות פה ושם.
אני גרה לבד בבית קטן בקרית מוצקין, ככה על הקצה של העיר. בערבים הייתי יושבת לי ליד החלון, מאזינה לציוצי הציפורים ומתבוננת באור של השקיעה שמתפשט על הכביש, שהוא אף פעם לא ממש חיוני בשעות האלו.
זו שגרה די רגועה, באמת לא רעה, אבל בעצם לא אגיד לך שלא הייתה שם תחושת בדידות שמציקה בלב.
היום הזה היה יום ההולדת שלי.
אף אחד לא זכר. אפילו הודעה לא קיבלתי. לא היה טלפון, לא “מזל טוב,” כלום. לא יודעת למה, משהו בתוכי בער פתאום קמתי, שמתי ג’קט, ותפסתי את קו 142 לתל אביב. מה יהיה? לא היה לי ממש מושג, רק רציתי קצת לצאת מהאריזה, להרגיש חיה. לעשות משהו שלא עשיתי בחיים.
נכנסתי לברון קטן בפלורנטין, מואר כזה באור צהוב חמים, התיישבתי בפינה והזמנתי כוס יין אדום.
כבר שנים לא שתיתי, והטעם הקטן הזה הרגיע לי את השרירים והנפש.
אני יושבת ככה ברוגע, פתאום ניגש אליי גבר. נראה בסביבות הארבעים, שיער קצת מאפיר, הבעה עמוקה. מחייך כזה, שואל אותי: “אפשר להזמין אותך לכוס נוספת?”
אני עונה בצחוק: “אל תקרא לי ‘גברת’, זה מוזר לי לגמרי.”
ומאז השיחה פשוט זרמה טבעי, כאילו אנחנו מכירים מתחילת החיים. הסתבר שהוא צלם, חזר לפני שבועיים מטיול של חודשים.
אני סיפרתי סיפורים על התקופה שהייתי צעירה, על כל המקומות שתמיד חלמתי להגיע ולא העזתי.
אולי זה היין, אולי איך שהוא הביט בי, אבל פתאום הייתה שם חיבה לא צפויה. חום שלא הרגשתי הרבה זמן.
ואל תשאלי, בסוף הערב, עם קצת אומץ ועיניים נוצצות מהיין, הוא הוביל אותי לבית מלון קטן. לראשונה מזה שנים פשוט ישנתי ליד מישהו, מישהו שהיה שם. הרגשתי מוגנת. כמעט לא דיברנו הייתי עייפה, לא שמתי לב אפילו איך נרדמתי.
בבוקר, השמש כבר הציצה דרך התריסים, מרגישה לי חמימה על הפנים.
כשפניתי לשמאל כדי להגיד “בוקר טוב” המיטה לצידי הייתה ריקה. רק הכרית שומרת עוד את החמימות של הלילה.
על השידה הייתה מונחת מעטפה לבנה. הידיים רעדו לי כשהרמתי אותה.
בפנים, צילום שלי ישנה הפנים שלי שלוות באור החלש של המנורה. ומתחת לתמונה מילים בכתב יד:
“ישנת כל כך בשלווה. לא נגעתי בך, רק שכבתי לצידך, שמרתי עלייך, צפיתי בך. חשבתי שאולי היה לך יום קשה, ורציתי שיהיה לך לילה אחד רגוע, באמת.”
נשארתי קפואה, הלב שלי לוחץ. ואז, בשורות קטנות ועדינות עוד המשיך:
“אני חייב להודות במשהו. ידעתי מי את לא מהערב, אלא הרבה לפני. אבא שלי תמיד סיפר לי על אישה שפעם אהב, ומעולם לא הצליח לשכוח. כשראיתי אותך בבר, הכרתי אותך מיד. אמא שלי נפטרה לפני שנתיים, ומאז אבא רק צל של עצמו. אם גם את מרגישה לבד, ואם נשאר עוד מקום בלב לעבר, תחפשי אותו, בבקשה. מגיע לשניכם עוד קצת אושר בַּזמן שנשאר.”
בסוף הפתק שם ומספר טלפון.
שנייה הייתי דוממת. לא מבוכה, לא בושה פשוט רוך כזה בלב.
הסתכלתי שוב בתמונה, ופתאום לא ראיתי מישהי בודדה. ראיתי אישה שמישהו דאג לה באמת.
אחר הצהריים פתחתי מגירה ישנה, ואיתרתי מחברת טלפונים שכמעט שכחתי ממנה.
בקושי נשמתי כשלחצתי על המספר שידעתי בעל פה פעם.
ואז, בצד השני קול מוכר, קצת חלש: “הלו?”
שאפתי אוויר, וחייכתי חיוך קטן.
“זה אני,” לחשתי. “עבר הרבה זמן. אולי… הגיע הזמן שנראה יחד עוד שקיעה אחרונה.”
בחוץ, האור של בין הערביים הציף את הרחוב השקט.
ולרגע, הלב שלי היה קל. כאילו החיים עצמם נתנו לי עוד הזדמנות, דווקא כשחשבתי שהכול מאחוריי.
