בבית הספר שלי תמיד גוררים אותי לאיזו תחרות. יום אחד שלחו אותי לאולימפיאדה בכימיה. פירשתי את זה כהוקרה ליכולות השכליות שלי. כשאמא שלי, כימאית במקצועה, ששמה עוד לפני שהכירה את אבא היה שם משפחה עתיק של מפתחי תל אביב, שמעה על זה היא התנהגה כאילו היא פשוטה מהרחוב. בדרך כלל היא צוחקת בשקט ובאלגנטיות, כיאה לדמות מתרבות ספרים. הפעם, היא שפכה את התה מרוב צחוק מתגלגל, כזה שלא ראיתי אצלה אף פעם.
זה היה פעם ראשונה ואחרונה שראיתי את אמא צוחקת מהבטן. אחר כך שלחו אותי לאולימפיאדה בפיזיקה, ואז לעוד תחרות והתחלתי לחשוד שבית הספר שלי פשוט מגרש אותי בכל הזדמנות, כדי ששאר התלמידים יוכלו ללמוד בשקט.
לאולימפיאדה בביולוגיה לא שלחו אותי לבד. דבקו לי לחבורה את תום ברקאי. גם הוא היה “חזק” בביולוגיה, בקושי מבדיל בין צבי לארנבת ממרחק מאה מטרים. המורה לביולוגיה כמעט פתחה בשביתה כשהבינה מי מייצג את בית הספר. “אבל הם לא יהיו פה יום שלם!” שכנעו אותה המנהלת והסגנית. שתלו אותנו, תום ואותי, באולם ענקי, מלא שישים ילדים זרים כולם “ביולוגים”. חילקו לנו גיליון ענק.
בדיוק באותו רגע מאחורי הדוכן דיברה מישהי בהשראה. על דש החולצה שלה התנוצצה סיכה מזכוכית בגודל אגרוף. הנאום קלח: לא הגענו לפה סתם לפנינו חיים גדולים, ואם עכשיו נרמה ונרעש, נידונו לפרוק משאיות כל החיים. למרות שגם זו פרנסה מכובדת, לטענתה.
הסתכלתי סביבי ונגעתי בכתף של ילדה מימיני. האדימה והורידה את העיניים המאופרות שלה. פתאום כולם התפוצצו לכתוב על הדפים. זה הלחיץ מאוד את תום:
תגיד, מה אנחנו צריכים לעשות בעצם?
אפילו עכשיו לא העלה בדעתו שצריך לכתוב משהו. היה בטוח שהביאו אותנו בשביל לקבל טרופית. פתחתי את הדף והבנתי שבמקומות הריקים אמורים להיות תשובות. הסברתי לתום, והמנחה עם הסיכה ביקשה שאוריד ווליום.
איפה בודקים את התשובות? שאל תום.
וההיא, באגביות מזויפת, שאלה מאיזה בית ספר שני “צעירי המדע” האלה. מי שמכיר את הנפשות הפועלות במתנ”ס, לא קל להטעות. עניתי מ”בית ספר אחד-שבעים ושתיים”. היא סימנה לעצמה, ולי ולתום בדף. היא נגסה במשקפיים וגם רשמה משהו בפנקס.
אבל אנחנו מבית ספר אחד-שבעים וחמש! מחה תום.
סתום, טמבל, לחשתי.
הוא בעט בי, פגע בכיסא של הילדה מולנו. היא סובבה אלינו ראש כמו ינשוף, בדקה שאנחנו לא מסוכנים, וביקשה לא לעשות את זה שוב. לא אשכח לה את הנמשים.
מה את רוצה? פלט לעברה תום. תני לעבוד.
אחרי זה המנחה נזפה בה בפעם האחרונה. הילדה פרצה בבכי. כדי להרגיע אותה, המנחה הרגיעה בנימה אמהית: “סמכי רק על עצמך תראי שהכול יסתדר”. פעם מורים באמת ידעו לשכנע. הילדה ניגבה דמעות ומיד התחילה להצליח להפליא.
אני נתקעתי במצוקה: אי אפשר להיזכר בשנות חייו של קרל לינה ולהסתכל על הריסים של הילדה בבת אחת. או לינה או הריסים. אם גם וגם יצא לי בראש דמות עם ריסים צבועים קצת מטריד, למען האמת.
כמה סוגי דגים יש בכנרת? שואל תום.
תשע מאות ושתיים-עשרה, עניתי.
בטוח?
לא מתבדחים עם כאלה מספרים.
את התשובה על לינה ניסחתי בצורה כזו שאפילו בביוגרפיה של לאה גולדברג זה היה נשמע משכנע. הכל בתנאי שבודקים בלי טינה.
“בא לך לסרט?” כתבתי פתק, קיפלתי זריז והשלכתי לכיוון הילדה עם הריסים. אחרי דקה קיבלתי תשובה: “אני כבר בקטע”, בכתב יפיפה. לא מבין למה קשה לבנות פשוט לומר “כן”. באמת. לא רציתי להפר את הקטע ההוא רק להציע עוד קטע. הייתי כבר ידיד של שתיים ששתיהן היו חברות. החברים שלהן ישנו מצוין. רק אבא שלי סבל, כי כל הזמן הייתי מבקש ממנו שקלים.
“הוא יותר טוב ממני?” כתבתי ושלחתי. “כן”, הגיעה תשובה. “אז למה הוא לא באולימפיאדה?” הילדה הרימה אליי עיניים מהורהרות, קולעת.
אתה לא התבלבלת בין הכנרת לאוקיינוס השקט? לחשה המנחה לתום, בסיבוב השלישי שלה לידנו. חיפשה אצלנו עותקים של תשובות אבל כדי שיהיו לך תשובות להעתיק, צריך להבין בכלל במה מדובר. אצלנו בשולחן זה לא היה רלוונטי.
תום ישב במבט של ילד שמחכה לטיפול. זה פשוט המבט הקבוע שלו, המנחה לא ידעה.
איזה אוקיינוס, מה היא רוצה? ניסה לטלטל לי בראש, מפריע לזרום עם העניינים. אין פה אף שאלה על אוקיינוסים.
“מי זה מי עם תומר קפון”, כתבתי ושלחתי. חזרה תשובה: “לא!”, עם ציור פנים צוחקות עם קוקיות ואוזניים. זה היה מסקרן יותר מהריסים. סמיילים של היום פשוט מאבדים את הקסם הנדיר הזה. כבר כמעט נשאבתי לעולם שלה, כשעצר אותי תום:
יש לי שאלה: מה רמת הקונ-פור…מציה של חלבון קרטין בשיער? קרטין זה השם, נכון? זה כתב איזה אוזבקי. ולסנאי הרי יש פרווה כתומה?
אישרתי. והוספתי:
בחורף הוא נהיה אפור.
תום רשם: “כתום. בחורף הסנאי אפור”. משתלב היטב בכל תהליך שיחה.
הילדה עם הנמשים פונה אליי בלחישה: “אלפא-סליל”.
איפה? מייד סובבתי ראש.
רמת הקונפורמציה אלפא-סליל, הסבירה, סובבת מבט.
הסתכלתי על האוזניים שלה, גם הן היו מיוחדות. כתבתי את התשובה מהר, קרעתי פיסת דף ושוב: “נלך לסרט?” חייב לנסות, מתישהו זה יצליח.
“נלך”, נחת אצלי.
דקה אחר-כך מצד ימין: “טוב, נלך”.
הייתי בצומת קיומית. פונה לשאלה: “איך קוראים לגור של קרנף?”. קשה לענות, כששתי בנות דורשות ממך מחויבות. קרנפון? קרנפית? עגל?… תוםקרן? מימין ריסים, מקדימה נמשים נתקעתי. אז כתבתי: “גור של קרנף”.
עם הנמשים החזקנו עד החורף בדיוק כשהשיער של הסנאים התבהר. זאת עם הריסים לא הופיעה לקולנוע. נשים מי יבין אותן.
בינתיים סיימתי במקום השני באולימפיאדת ביולוגיה וקיבלתי תעודה רק אחרי חודשיים. חיפשו אותי בלי סוף: בידקו בכל “אחד-שבעים ושתיים” בתל אביב גילו רק תלמיד אחד כזה, בכיתה א’, שבכה לאמא שלו במשרד המנהלת: “אני לא אברח שוב”. בסוף איתרו אותי.
מתוך כל הילדים שהיו שם, אני היחיד שידע איך קוראים לגור של קרנף. המדענים עוד לא הגיעו להסכמה על שם רשמי. ככה נכנסתי לעולם המדע והייתי משלי. עד שהתקלקלתי, כמו שאתם רואים.
