בני, אני לא רוצה שתתגרש בגללי! קח אותי לדיור מוגן!
לפני חצי שנה הבאתי את אמא שלי לגור איתנו. היא כבר מאוד מבוגרת, בת 83. מאז שאבא שלי נפטר, קשה לה לחיות לבד במושב. הילדים שלי כבר גדולים וחיים בבתים משלהם. אשתי ואני נשארנו לבד בדירת שני חדרים, וחשבתי שזה לא יהיה מסובך.
בהתחלה אשתי לא אמרה כלום, אבל שבוע אחרי, הנוכחות של אמא התחילה להפריע לה.
תשמע, עדיף שהיא תאכל בנפרד, אחרינו.
למה?
פשוט ככה יותר נוח. אני מאבדת תיאבון כשרואה אותה לועסת בלי שיניים. זה דוחה אותי.
תפסיקי, גם אנחנו נהיה פעם זקנים.
זה משהו אחר.
לאשתי גם הפריע שיש לאמא בעיות עם מערכת העיכול ושבכלל היא נוחרת חזק בלילה. היא לא נתנה לאמא להיכנס למטבח, ולבסוף דרשה ממנה להישאר רק בחדר שלה. יום אחד היא אמרה לי:
תשמע, לא חשבתי שהיא תישאר פה כל כך הרבה זמן. אני כבר לא יכולה.
אז מה את מציעה?
תחזיר אותה למושב.
אבל היא לא תסתדר שם לבד!
כולם חיים ככה. אף ילד לא מקריב הכל בשביל הורים! למה אני צריכה לחיות בבית שלי כמו אורחת. לשמוע את הצלילים האלה ולהריח את הריחות?
לא ידעתי מה לעשות. אבל לא מזמן חזרתי הביתה וראיתי את אמא יושבת עם מזוודה ליד הדלת.
אמא, מה את עושה פה?
בני, תקח אותי לדיור מוגן!
למה, אמא? מה פתאום?
אני לא רוצה שתהרסו את הנישואים שלכם בגללי.
אמא ממשיכה לשכנע אותי לעזור לה לעבור, ואני פשוט לא יודע מה לעשות. אני לא יכול לדמיין את עצמי ישן בלילה כשאני יודע שהיא שם לבד. אולי פשוט לעזוב הכל ולעבור לגור איתה במושב? ומה עדיף לעשות?
