המסעדה הייתה חמימה, מוארת ועמוסה.
ספסלי ויניל אדומים עיטרו את הקירות.
הרצפה המשובצת בשחור-לבן הבריקה מתחת לאורות הניאון.
כוסות קפה נקשו זו בזו בעדינות.
קולות שיחה רדודים מילאו את האוויר.
הכול הרגיש רגיל.
בשולחן מתכת במרכז החדר ישב גבר מותש למראה, לבדו.
המעיל שלו היה מרופט ומוכתם.
שערו פרוע.
עיניו חלולות, רעבות, עייפות.
רוב האנשים בקושי העזו להביט בו.
אבל המלצרית הצעירה הסתכלה.
היא נגשה בזהירות לשולחנו, אוחזת בצלחת לבנה עם נקניקיה חמה.
מדיה היו מסודרות, המדים השחורים-לבנים שלה נקיים ומגוהצים, אבל פניה היו עדינות.
טובות לב. אנושיות.
היא הניחה את הצלחת בזהירות מולו.
“בבקשה, אדוני,” אמרה בחיוך קטן.
“בתיאבון.”
לרגע אחד, האיש רק בהה באוכל.
אחר כך הרים מבטו אליה.
בעיניו ניצתה הכרת תודה עמוקה, משהו שאינו רק הוקרת טובה יותר כמו תדהמה על היחס האנושי שניתן לו.
“תודה,” לחש בשקט.
המלצרית הנהנה ונעמדה מעט לאחור.
אך בטרם הצליח אפילו להושיט ידו אל האוכל
נגרר כיסא בעוצמה על הרצפה.
כולם השתתקו.
הבעלים כעס נכנס במסעדה, חליפתו כהה ופניו סוערות.
“מה זה צריך להיות?” רעם בקולו.
המלצרית קפאה במקומה.
האיש הרעב הוריד את ידו באטיות מהצלחת.
המנהל התקרב, מבטו מלא סלידה
ופתאום העיף בברוטליות את הצלחת מהשולחן.
הצלחת נשברה על הרצפה.
הנקניקיה התפזרה בין האריחים השחורים-לבנים.
המסעדה הפכה דוממת לגמרי.
המלצרית השתנקה וכיסתה את פיה.
האיש שישב לא הגיב מיד.
רק הביט בארוחה ההרוסה.
ואז הצביע עליו המנהל, כאילו איננו שווה דבר.
“האפס הזה לא ראוי לאוכל כאן!”
המלים פגעו כמו סטירה מצלצלת.
המלצרית נראתה מבוהלת.
הלקוחות שתקו, איש לא העז להוציא הגה.
ואז האיש התרומם לאט.
והאווירה בחדר השתנתה.
לא השתנה בו דבר בחיצוניותו.
הוא לא הפך פתאום אחר.
אבל בתנופה שבה התיישר
באופן שבו הזדקף
בהבזק החלטי בעיניו כשהביט במנהל
פתאום כולם הבינו שטעו בו.
הוא דיבר בקול שליו, נמוך, יציב:
“אני הבעלים כאן.”
פני המנהל החווירו מיידית.
המלצרית עמדה קפואה, ידה עדיין על פיה.
הבעלים צעד קדימה, עיניו נודדות מהמנהל
אל המלצרית.
אז אמר, בתקיפות שקטה:
“הוא מפוטר ואת”
המסעדה חזרה להיות חמימה, מוארת ועמוסה.
