לעת זקנה הילדים נזכרו שיש להם אמא, אבל אני לעולם לא אשכח איך התנהגו אליי
כשבעלי עזב אותי לטובת אישה צעירה, הילדים עמדו לצידו הרי הוא היה אדם מכובד, מנכ”ל מפעל גדול. במשך שנים הם כמעט ולא הרימו טלפון, ואני נשארתי לבד, נטושה. רק לאחרונה, כשבעלי לשעבר נפטר, נחשף שכל רכושו עבר לאשתו הצעירה.
ורק אז, לפתע, הילדים נזכרו בקיומי. היום הם מבקרים אותי לעיתים תכופות, אבל אני יודעת היטב מדוע לאחרונה בתי התחילה לזרוק רמזים: אולי הגיע הזמן לחשוב על העתיד, על צוואה. אף אחד מהם לא מעלה בדעתו איזו הפתעה הכנתי להם. הם יגלו הכל אחרי לכתִי.
השנים חלפו, ואני כמו נשארתי רחוקה, שקופה, מוכרת-זרה בעולם שלהם. ילדיי תמיד הביטו בי כעל מישהי אחרת, כאילו דיברנו שפה שונה.
הגירושים שלנו היו השיא; מאז אותו הרגע, חדלו כמעט כל הקשרים. הם בחרו בו כי הוא היה חשוב, מוערך, עם משרה בכירה באחת החברות הגדולות בתל אביב.
אם להגיד את האמת, היה להם שווה יותר להיות לידו. ואני? אני נותרתי לבד האישה שנעזבה, האמא שנשכחה.
הם שכחו אותי כליל, ואני, רק דרך חברים משותפים שמעתי איך הם מבלים איתו ועם אשתו הצעירה. נסעו ביחד לאילת ולחו״ל, אכלו במסעדות יוקרה, תכננו חיים עתידיים.
ואני? ישבתי בחדר הדירה הישנה בפתח תקווה. עוד עדכון אחד עליהם, ועוד דקירה בלב.
בסוף החלטתי: אני מתחילה לחיות בשבילי. נסעתי לעבוד באירופה והתאהבתי בעצמאות ששכחתי שהייתה לי.
עם השנים חזרתי ארצה עם חסכונות יפים שיפצתי את הבית, קניתי ריהוט חדש, מכשירי חשמל, והשארתי לי קצת שקל בצד לשנות הפנסיה.
הילדים בינתיים התבגרו, התחתנו, בנו חיים. שמעתי שכולם בסדר חתונות מושקעות, ילדים, שמחות. אבל אז, פתאום, באה הבשורה בעלי לשעבר מת מהתקף לב. הכל, דירה, פקדונות הכל נרשם על שם אשתו הצעירה.
הבן והבת שלי נשארו בלי כלום. ושם, ברגע הזה, פתאום שוב נזכרו שיש להם אמא.
התחילו לבוא עם מתנות קטנות מגשים עם עוגות, פירות, שאלות מה שלומי. אני קיבלתים בחיוך, ובלב הרגשתי כל אחד והמוטיבציה שלו.
לי כבר 72. מרגישה טוב, ברוך השם, והחיים שלי מלאים. רק לא מזמן בתי התחילה לדבר ברמיזות: הגיע הזמן להתחיל לחשוב על צוואה. שבועיים חלפו, והנכדה שלי זו שהתחתנה רק לפני שנה נכנסה לדירה.
סבתא, לא משעמם לך כאן לבד? שאלה במבט משתוקק.
לא, טוב לי כאן מאוד, עניתי לה.
אבל הדירה כל כך גדולה, המשיכה. לא קשה לנקות ולתחזק לבד? אולי אני ובעלי נעבור אלייך? יהיה לך שמח, ולנו יותר משתלם לא נצטרך לשלם שכירות.
חייכתי לה. הכוונות שלה היו ברורות כשמש.
ומי אמר שלא יהיה צריך לשלם? עניתי בקור רוח. אני אתן לכם מחיר טוב.
הנכדה הופתעה. היא ציפתה שאחבק אותה, אציע לה את מפתחות הדירה ואגיד: קחי, הכל שלך. אבל לי היה תכנון אחר.
כבר לפני כמה שנים כתבתי צוואה בה נכתב בבירור: אחרי לכתִי הדירה תימכר, והכסף יתורם לקרן לילדים חולים.
כשבתי גילתה את זה, התפוצצה מזעם. התקשרה, צרחה שאני לא הוגנת, שאני שוללת מהנכדים עתיד. אחריה הופיע גם הבן, רמז בעדינות שהוא ישמח לטפל בי ולדאוג לי.
אבל כל האהבה הזאת, שהופיעה פתאום לא הצליחה לגעת בי.
ואתם הייתם מאפשרים לנכדה שלכם להיכנס לגור אתכם בדירה?
