אני תפרתי שמלה מבגדי העבודה של אבא שלי, לקראת מסיבת הסיום מחווה לכבודו כל הכיתה פרצה בצחוק, עד שהמנהל אחז במיקרופון והחדר השתתק בבת אחת
אבא שלי היה שרת בבית הספר, וכל השנים בני הכיתה צחקו עליו לידי. כשהוא נפטר, ממש לפני מסיבת הסיום, תפרתי שמלה מגופיות העבודה שלו רציתי שהוא ילך איתי, איכשהו. כשנכנסתי, הצחוק היה חריף. אבל אחרי שהמנהל סיים לדבר, אף אחד כבר לא העז.
תמיד היינו רק שנינו, אבא ואני.
אמא שלי נפטרה כשתלד אותי. אבא, יותם, דאג להכול הכין לי כריכים בבוקר, טיגן לביבות כל שבת, אפילו למד לקלוע לי צמות מתוך סרטוני יוטיוב, כשהייתי ביסודי.
כולם ידעו אני הבת של השרת. זו עם האבא שניקה לנו את השירותים.
על זה אף פעם לא בכיתי בפני אנשים. את הדמעות שמרתי לבית.
אבא תמיד קלט מה עובר עליי. היה מניח לי צלחת ואומר: את יודעת מה אני חושב על האנשים האלה, שמרגישים גדולים רק כשהם מקטינים אחרים?
מה? שאלתי, העיניים שלי ברקו.
לא הרבה, מתוקה שלי לא הרבה.
וזה תמיד, בדרך משונה, עודד אותי.
זו הבת של השרת.
אבא אמר לי שכבוד בעבודה כנה גדול מהכול. האמנתי לו. ואיפשהו בתיכון, בלב שלי, נשבעתי שיום אחד אגרום לו להתגאות כל כך, שהוא ישכח את כל הלגלוגים.
לפני שנה אבא קיבל אבחנה סרטן. הוא המשיך לעבוד למרות הכול, הרבה יותר ממה שהרופאים רצו באמת.
לפעמים הייתי מגלה אותו נשען על ארון המטאטאים, מותש עד גבול היכולת.
הוא היה מיישר גו ברגע שראה אותי. אל תסתכלי עליי ככה, מותק. אני בסדר.
אבל שנינו ידענו שלא.
לפני שנה אבא קיבל אבחנה סרטן.
אחת לשבוע, אחרי משמרת, אבא היה שותה תה במטבח ואומר: אני רק רוצה להספיק לראות את הסיום שלך. לראות אותך יוצאת מהבית בשמלה כאילו הכול שייך לך, הנסיכה הקטנה שלי.
אתה תראה הרבה יותר, אבא, תמיד השבתי.
בחודשים שלפני מסיבת הסיום, הוא הפסיד במאבק ונפטר, עוד לפני שהספקתי להיגיד שלום.
קיבלתי את ההודעה כשעמדתי במסדרון, הראש משוקע בתרמיל.
זכור לי המרצפות מתחתיי בדיוק כמו אלה שאבא ניקה בסמרטוט, ואז זמן לשום כלום.
***
שבוע אחרי ההלוויה עברתי לגור אצל דודה שלי. בחדר האורחים היה ריח של ארז ומרכך כביסה אבל אף לא טיפה של בית.
עונת המסיבות צצה פתאום, ממלאת כל פינה. בנות הבית ספר השוו תמונות של שמלות מעצבים, פרטו מחירים שמעל המשכורת החודשית של אבא שלי.
אני הרגשתי זרה. הסיום אמור היה להיות הרגע של שנינו: אני יוצאת, והוא מצלם בלי סוף.
בלעדיו, לא היה לי למה.
בליל אחד, ישבתי עם קופסה ובה כמה מחפציו האחרונים של אבא: הארנק, שעון עם סדק, ותחתית חולצות העבודה שלו, מקופלות באותה שיטת קיפול תמידית.
כחולה, אפורה וירוקה דהויה מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד צחקנו שיש לאבא שלי רק חולצות עבודה. גבר שיודע מה הוא צריך, לא צריך יותר מזה, היה אומר.
חזקתי אחת בידיים, מחכה. ואז עלתה בי הברקה ברורה, שלמה אם אבא לא יוכל להגיע לסיום אז אביא אותו איתי.
דודה שלי, רותם, לא חשבה שאני השתגעתי. וזה הספיק.
אני בקושי יודעת לתפור, דודה רותם, אמרתי.
אני אלמד אותך, אמרה.
בסוף-השבוע ישבנו עם דקירות המחטים, חולצותיו פרוסות על שולחן המטבח, ערכת תפירה ותיקה בינינו. העבודה נמתחה על ימים.
פספסתי פעמיים בחיתוך, גם התפר כולו נגזר פעמיים, ודודה רותם לא אמרה מילה רעה רק הנחתה אותי בעדינות, וכשהרעדתי היד שלה החזיקה בי.
כמה לילות בכיתי חרש מול המכונה, ובאחרים דיברתי אל אבא ברחמים שקטים.
כל חלק מהבד נשא זיכרון. החולצה הכחולה מאותו יום כניסה לכיתה ט’, כשהבטיח שיהיה לי טוב למרות הכל. הירוק מהפעם ההיא שרץ אחרי האופניים שלי עד שהברכים שלו כאבו. האפור של הערב שספג אותי אחרי חרפה בכיתה י”א, בלי לשאול.
השמלה היתה כמו קטלוג של אבא שלי. כל תך סיפור.
ביום שלפני המסיבה סיימתי את הכול.
לבשתי אותה מול המראה במסדרון. זו לא היתה שמלה מעצבת אפילו לא קרוב. אבל היתה מורכבת מכל הצבעים שאבא שלי לבש אי פעם, והתאימה בדיוק. לפתע הרגשתי שהוא לצידי, קרוב מתמיד.
דודה רותם הציצה ועיניה התמלאו.
אלה, זה היה עושה את אחי הכי מאושר בעולם, אמרה ונשמה בקול. הוא היה משתגע לטובה. זה מקסים, מתוקה.
היא היתה מורכבת מכל הגוונים שלבש אי פעם.
החלקתי עליה, בעדינות בידיים.
לראשונה מאז אותה שיחה מהמיון, לא הרגשתי שחסר בי משהו. הרגשתי שאבא חובק אותי, כמו שבלבוש היומי שלו הקיף אותי תמיד.
***
ערב מסיבת הסיום הגיע סוף-סוף.
האולם בבת ים רטט מהמון, ונברשות ושלל אורות. אנרגיה טעונה של ערבים שהוזמנו חודשים מראש.
כשנכנסתי, לחש חותך עקף את הדלת. הרגשתי את בד השמלה נאחז בי בחוזקה.
אחת הבנות הכריזה בקול מסולסל כל החבורה שמעה: זו שמלה מהסמרטוטים של השרת?
לידה ילד צחק: ככה נראים כשלא יכולים להרשות לעצמם שמלה אמיתית?
הצחוק התפשט גל אחרי גל. מסביבי התרוקן מקום המרחק הזה שיודעים לשמור למי שההמון רוצה לעשות לו רע.
סמקתי לגמרי. תפרתי אותה מהחולצות של אבא שלי, זרקתי. הוא נפטר לאחרונה, וזאת הדרך שלי לכבד אותו. אז תני כבוד, גם אם את לא מבינה.
שבריר שנייה אף אחד לא אמר כלום.
ואז, מישהי פלטה: די, לא דרמנו שתספרי סיפורים עצובים!
הייתי בת שמונה-עשרה, והרגשתי שוב ילדה בת אחת-עשרה, עומדת במסדרון הנה הבת של השרת! רק להיות קיר בלתי נראה רציתי.
בשולי האולם עמד כסא פנוי. התיישבתי, נשמתי, קשרתי אצבעותיי כי להתפרק בפניהם, לא אתן.
קול דק וצורם נשמע שוב השמלה שלך דוחה!
הדמעות נבעו בלי שליטה.
זה כבר עמד להכריע אותי, כשפתאום המוסיקה כבתה והדי.גיי עזב את העמדה, מבולבל.
המנהל, מר אמיר, עמד באמצע עם מיקרופון.
לפני שנמשיך, הכריז, יש לי משהו חשוב להגיד.
החדר נעצר כל העיניים פנו אליו. כל לועגי הרגע פתאום קפאו.
הייתה דממה כהה, אפילו הלחישות חדלו.
מר אמיר הרים עיניים מהמיקרופון.
אני רוצה רגע לספר לכם על השמלה של אלה.
הוא סקר את הקהל ומדד אותנו שוב.
אבא של אלה, יותם, דאג לבית הספר הזה אחת-עשרה שנים. תיקן לוקרים בלילה, כדי שהילדים לא יאבדו ציוד. תפר תיקים קרועים בסתר, החזיר בלי מכתב. כיבס בגדי ספורט לפני משחקים כדי שאף ילד לא יתבייש שאין בבית כסף למכבסה.
חדר מלא שתיקה גמורה.
במשך שנים נהניתם מראש של יותם, בלי לדעת, המשיך, כך הוא רצה. אלה, הלילה, העבירה לו את הכבוד חזרה. זו לא שמלה מסמרטוטים. זו שמלה שנתפרה מחולצות של מישהו שדאג לבית הספר ולכולכם מעל עשור.
כמה בוגרים התסתכלו במתח למרכז האולם.
אז, המנהל אמר: אם יותם עשה בשבילך משהו תיקן, עזר, אפילו אם לא שמת לב אז תעבור לעמוד.
ברגע הבא מורה ליד הדלת קם ראשון. אחריו שחקן כדורגל מהקבוצה, ואז שתי בנות מביתן תמונות.
ועוד, ועוד.
מורים. תלמידים. עובדי שירות. קמו, אחד אחרי השני.
הילדה שצעקה סמרטוטים נותרה ישובה, מסתירה פניה.
תוך דקה מעל חצי החדר עמד.
עמדתי על הרחבה, ראיתי איך המקום מתמלא באנשים שאבא שלי שינה עבורם משהו קטן.
ושם, כבר לא הצלחתי להחזיק הכול בבטן. לא ניסיתי.
מחיאות כפיים פרצו. הפעם שמחתי להישאר.
שני תלמידים באו אלי לבקש סליחה. אחרים עברו בשקט, נושאים איתם בושה.
היו גאים מכדי לשקול התנצלות הרימו סנטר, המשיכו. זה כבר לא היה העול שלי.
המנהל הגיש לי מיקרופון. אמרתי רק מה שהצלחתי: הבטחתי לאבא שלי שיתגאה בי. אני מקווה שהוא כן. ואם הוא רואה עכשיו כל דבר טוב שעשיתי, זה בזכותו.
זה היה כל מה שהייתי צריכה.
כשהמוסיקה חזרה, דודה רותם משכה אותי פנימה, בחיבוק.
אני כל כך גאה בך, לחשה. בסוף הערב, נסענו יחד לבית העלמין של חולון. הדשא עוד רטוב, האור נמזג באוויר.
כרעתי ליד האבן, הנחתי ידיים על השיש, כמו שהייתי מניחה את היד בקטנותי.
הצלחתי, אבא. הלכתי איתך לכל אורך היום.
נשארנו עד שהחשיך לגמרי.
אבא שלי מעולם לא ראה אותי פוסעת לאולם הסיום.
אבל דאגתי שתהיה לו שמלה מתאימה.
