הוא נכנס עם שקל אחד
המספרה שקעה בדממה כשנכנס הזקן מבעד לדלת.
מעילו היה קרוע. נעליו התפוררו כמעט. זקנו האפור רעד כשניח את שטר של שקל מקומט על הדלפק המבריק.
הפקידת קבלה הבלונדינית הביטה בשטר כאילו היה לכלוך.
“בבקשה,” לחש הזקן. “אני מחפש עבודה.”
היא החזירה את השטר אליו בשתי אצבעות.
“זה לא קונה כאן כלום.”
מספר אחד מאחוריה גיחך בלחישה. אחר השפיל עיניים אל רצפת השיש.
הזקן הנמיך מבטו. שפתיו רעדו, אך לא הגיב ולא התגונן.
ואז יצא ספר עם סינר לבן, הניח יד עדינה על כתפו של הזקן.
“אני אספר אותך בעצמי,” אמר.
עווית חלפה בפניו של הזקן, ואז הרים מבט דומע.
כשהספר הוביל אותו לכיסא, שלף הזקן ממעילו הקרוע מעטפה אטומה, מוכתמת בכתמי בוץ אך מוטבעת בסמל מוזהב.
קולו נשבר.
“חשוב שתדע…”
הספר פתח את המעטפה בדיוק כדי לקרוא את השורה הראשונה.
פניו החווירו.
הזקן לחש,
“המספרה הזו פעם הייתה…”
“…שלי.”
המספריים נשמטו מידו של הספר.
הן פגעו ברצפה המבריקה בהד גבוה, מתכתי שהדהד בחלל השקט.
איש לא נע.
הפקידת קבלה הביטה שוב בזקן
באמת הביטה הפעם.
לא במעיל הקרוע.
לא בנעליים הקרועות.
בפניו בלבד.
ופתאום עברה בחדר התחושה הזו כמו קור חודר מתחת לעור.
הספר פתח כעת את המכתב כולו.
ידיו רעדו.
כי הסמל המוזהב על הנייר השתייך ל”גרינברג ובניו”.
מהמותגים היוקרתיים ביותר בישראל.
ומתחת לסמל
בכתב יד מעודן ודהוי
היה כתוב שם.
עמי גרינברג.
נשימתו של הספר השתנתה מיד.
“לא ייתכן”
הזקן הנמיך מבטו.
כאילו הבושה פוחתת כשאתה מביט באבן.
הפקידה צחקה עצ nervously.
“זה לא הגיוני.”
אבל אף אחד לא צחק איתה.
כי כל ספרית וספר שם ראו את התצלום השחור-לבן שתלוי סמוך לכניסה.
הצעיר עם המספריים הכסופות ביד.
החליפה המחויטת.
החיוך הבטוח.
מייסד המספרה הראשונה של גרינברג.
הספר הביט בדיוקן שעל הקיר
ובזקן הרועד בכיסא.
אותן עיניים.
אותו קו לסת.
רק קבורות תחת שנות כאב ואובדן.
“אלוהים”
הזקן בלע רוק בקושי.
“אני בניתי את המקום הזה לפני ארבעים שנה.”
דממה.
דממת מוות.
צבע פניה של הפקידה אזל אט-אט.
“אבל אמרו שמר גרינברג נפטר מזמן.”
חיוך חלש בקע בצדו של הזקן.
“זה מה שבניי סיפרו לעיתונים.”
החדר התקרר.
הספר בחן שוב את המעטפה.
בפנים נמצאו מסמכים משפטיים.
העברת בעלות.
הכרזות על פשיטת רגל.
ועוד דף אחד בכתב יד, מוכתם מגשם וזמן.
הספר קרא בלחש.
ואז התלחלחו עיניו מדמעות.
“מה קרה לך?”
עמי סקר את המספרה.
את רצפת השיש.
את המראות המוזהבות.
את הכיסאות היקרים.
כל מה שעיצב במו ידיו.
ואז ענה בשקט:
“נהייתי זקן.”
הכאב שלו הקהה כל סיפור דרמטי.
כי כולם בחדר פתאום הבינו.
לא שוד.
ולא שערורייה.
בדידות.
כזו שמוחקת אדם בעודו בחיים.
עמי הידק את אצבעותיו.
“אחרי שאשתי נפטרה, חתמתי על החברה לבניי.”
קולו נשבר יותר.
“חשבתי שמשפחה היא ביטחון.”
הספר שב ועצם עיניו בתסכול.
כי ברור היה לו ההמשך.
עמי המשיך בכל זאת.
“העבירו אותי לבית אבות.”
הפקידה נראתה כעת חיוורת.
אצבעותיו של עמי רעדו על משענות הידיים.
“אחר כך הפסיקו לבוא.”
ספרית לא רחוק מהמראה החלה לבכות בשקט.
הזקן הביט לשטר המקומט שעוד מונח על הדלפק.
“שמעתי על המספרה הזו שוב ושוב.”
הרימו אליו את עיניו לאט.
“הלכתי חמישה קילומטרים ברגל לראות אם עוד מרגיש לי כמו שלי.”
הספר כרע ליד הכיסא.
לא מרחמים.
מכבוד.
“היית צריך לספר לנו מי אתה.”
עמי חייך קטן ויגע.
“היה משנה משהו לפני המכתב?”
איש לא ענה.
כי אין תשובה לשאלה כזו.
הפקידה נראתה כאילו רצתה להיעלם.
הספר פתח שוב את הדף בכתב יד.
ואז קפא לפתע.
הבעת פניו השתנתה לגמרי.
“מה קרה?” לחשה ספרית.
הספר הביט בעמי בהלם.
ואז הפך לאט את הדף לאחרים.
בתחתית
חתום ומאושר נוטריונית לפני שבועיים
תיקון משפטי שהחזיר את הבעלות על כל המספרות של גרינברג לעמי עצמו.
צעקת פליאה נפלטה מהחדר.
הפקידה נסוגה צעד לאחור.
כי פתאום האיש העני שזלזלה בו
החזיק בבעלותו את המבנה שבו היא עובדת.
עמי נראה נבוך מהתגובה.
“העו”ד שלי סוף סוף מצא אותי.”
הספר הביט בו.
“הבנים שלך לא יודעים?”
עיניו של עמי התקשו לפתע.
כאב ישן הופך ללהב.
“לא.”
ואז סקר שוב את החדר.
כל ספרית.
כל מראה.
כל מי שצחק.
וכל מי שהסיט עיניים.
לבסוף הביט בספר עם הסינר הלבן.
היחיד שנגע בו כבבן-אדם עוד לפני שהכיר את שמו.
קולו של עמי רעד בשברון רך.
“אתה הראשון שנגע בי בטוב לב בשנתיים האחרונות.”
הספר מחה מהר דמעותיו.
החדר נשאר דומם.
ואז שלף עמי בידיים רועדות מכיסו מפתח כסוף קטן.
ישן.
שחוק מזמן.
הניח בזהירות בכף ידו של הספר.
ולחש:
“הוא פותח את המשרד הישן בקומה העליונה”
שתיקה קלה.
ואז משפט ששינה את כל חיי הנוכחים באותו ערב:
“ואם תרצה עדיין לעבוד מחר”
עיניו הדומעות התרוממו ברוך.
“אני אשמח שתנהל את החברה יחד איתי.”
