כשנכנס פנימה עם שקל אחד
כל המספרה השתתקה ברגע שהזקן נכנס.
המעיל שלו היה קרוע, הנעליים כמעט התפרקו. זקנו האפור רעד כש הניח שטר של שקל crumpled על הדלפק המבריק.
הפקידה הבלונדינית הסתכלה עליו כאילו זה לכלוך.
“בבקשה,” לחש הזקן. “אני צריך עבודה.”
היא דחפה את השטר בחזרה עם שתי אצבעות.
“אין מה לקנות פה בזה.”
מעצב אחד מאחוריה גיחך בשקט. אחר הפנה מבט הצידה.
הזקן השפיל את עיניו. שפתיו רעדו, אבל הוא לא ענה.
ואז ספר עם חלוק לבן ניגש אליו בעדינות והניח יד על כתפו.
“אני אסתפר לו בעצמי,” אמר.
הזקן נבהל, ואז הרים עיניים דומעות.
כשהספר הוביל אותו לכיסא, הוציא הזקן מהמקטורן הקרוע מעטפה חתומה, מוכתמת בבוץ, שסימן זהב מעטר אותה.
קולו נשבר.
“שתדע”
הספר פתח אותה רק קצת כדי לקרוא את השורה הראשונה.
הפנים שלו הלבינו בבת אחת.
הזקן לחש,
“המספרה הזאת הייתה פעם”
“שלי.”
המספריים נשמטו מהידיים של הספר.
הם פגעו ברצפה המבריקה בנקישה מתכתית חדה שהדהדה בחלל הדומם.
אף אחד לא זז.
הפקידה הבלונדינית הביטה שוב בזקן
הפעם באמת בחנה אותו.
לא במעיל הקרוע.
לא בנעליים השבורות.
בפנים.
ופתאום ההכרה זחלה בחדר כמו מים קרים.
הספר פתח את המכתב לגמרי עכשיו.
ידיו רעדו.
כי הסמל המוזהב היה של “אביטל ובניו”.
אחת מחברות היופי ולמספרות היוקרתיות בישראל.
ומתחת לסמל
בכתב יד אלגנטי אך דהוי
היה שם.
אליהו אביטל.
הנשימה של הספר השתנתה מיד.
“לא”
הזקן השפיל את עיניו.
כאילו הכאב פחות כואב על הרצפה.
הפקידה צחקה צחוק חלוש.
“זה לא יכול להיות.”
אבל אף אחד לא הצטרף אליה הפעם.
כי כל ספר בחדר ראה את התמונה השחורה-לבנה שתלויה ליד הכניסה.
הצעיר עם המספריים הכסופים ביד.
החליפה המחויטת.
החיוך הבטוח.
המייסד של מספרת אביטל הראשונה.
הספר הביט מהדיוקן על הקיר
אל הזקן הרועד שיושב על הכיסא.
אותן עיניים.
אותו קו לסת.
רק חבוי מתחת לשנים של אובדן.
“אלוהים”
הזקן בלע רוק.
“אני בניתי את המקום הזה לפני ארבעים שנה.”
שקט.
שקט מוחלט.
הפנים של הפקידה התרוקנו לאט מכל צבע.
“אבל מר אביטל מת לפני שנים.”
עלה חיוך עייף על פני הזקן.
“ככה הבנים שלי סיפרו לעיתון.”
החדר התקרר.
הספר הביט שוב במעטפה.
בפנים היו מסמכים משפטיים.
העברת בעלות.
פירוק חברה.
ודף אחרון בכתב יד, מוכתם מגשם ושנים.
הספר קרא אותו בשקט.
ואז העיניים שלו התמלאו דמעות.
“מה קרה לך?”
אליהו סקר את המספרה.
הרצפה השישית.
המראות המוזהבות.
הכיסאות היקרים.
הכול הוא עיצב פעם בידיו.
ואז ענה ברוך:
“הזדקנתי.”
זה כאב לכולם, יותר מכל סיפור דרמטי שאפשר לספר.
כי ברגע הזה כולם הבינו.
לא גניבה.
לא שערורייה.
בדידות.
כזאת שמטשטשת את האדם עוד בחייו.
אליהו הצמיד חזק את ידיו זו לזו.
“אחרי שאשתי נפטרה, העברתי את העסק לבנים.”
הקול שלו סדק.
“חשבתי שמשפחה זה בטחון.”
הספר עצם עיניים לרגע.
הוא כבר ניחש את ההמשך.
אליהו המשיך.
“העבירו אותי לבית אבות.”
הפקידה נראתה עכשיו חולה.
הידיים של אליהו רעדו על המשענות.
“אחר כך פשוט הפסיקו לבקר.”
מעצבת אחת ליד המראות התחילה לבכות בשקט.
הזקן הביט שוב על שטר השקל המקומט שעדיין נח על הדלפק.
“רק שמעתי סיפורים על המספרה.”
הרמתי אליו עיניים לאט.
“הלכתי שלושה קילומטרים לבדוק אם עוד מרגיש לי שלי.”
הספר כרע ליד הכיסא.
לא מתוך רחמים.
הערכה.
“היית צריך להגיד לנו מי אתה.”
אליהו חייך עייף.
“זה היה משנה לפני המכתב?”
אף אחד לא ענה.
כי אין תשובה.
הפקידה נראתה שרוצה להיעלם.
הספר פתח בזהירות שוב את הדף בכתב יד.
ואז נעצר פתאום.
ההבעה שלו השתנתה בבת אחת.
“מה יש שם?” לחשה מעצבת אחרת.
הספר הביט באליהו באי־אמון.
ואז הפנה לאט את הדף לכולם.
למטה
חתום ונאמן, מלפני שבועיים בלבד
תיקון חוקי שהחזיר את כל המספרות של אביטל לאליהו עצמו.
כל החדר התנשם בהפתעה.
הפקידה נסוגה אחורה.
כי לפתע, הזקן שהיה בעיניה מסכן
היה הבעלים של כל הבניין.
אליהו נראה נבוך מההלם שלהם.
“העו”ד שלי סוף סוף מצא אותי.”
הספר שאל בשוק:
“הבנים שלך יודעים?”
העיניים של אליהו התקשו לראשונה.
כאב של שנים הפך חד כפליים.
“לא.”
הוא הסתכל מסביב שוב.
על כל הספרים.
כל מראה.
כל אחד שצחק.
וכל אחד שהסיט מבט.
לבסוף נעצר על הספר בחלוק הלבן.
היחיד שדיבר אליו כמו לבן אדם עוד לפני שידע איך קוראים לו.
בקול מתפרק, אמר:
“אתה הראשון שנגע בי בטוב לב בשנתיים האחרונות.”
הספר מחה מהר דמעה.
עדיין שקט בחדר.
ואז שלף אליהו שוב אצבע רועדת מהמקטורן
והוציא מפתח כסף קטן.
ישן.
שחוק משימוש של עשרות שנים.
הוא הניח אותו בעדינות ביד של הספר.
ולחש:
“זה למשרד המקורי למעלה”
השתהות.
ואז המשפט ששינה את החיים של כולם שם:
“ואם עדיין תרצה מחר”
עיניו הרטובות התרוממו בעדינות.
“אני רוצה שתרוץ איתי את כל העסק.”
