נועה שטרן זוכרת היטב את אותו יום רביעי שבו גורל של ילד לא מוכר נחת לפתחה, כאילו ענני ירושלים התפזרו ורוחות ים המלח נשבו בתוך הבית. בעלה, דורון, שב מוקדם מהרגיל מהעבודה, כבד ומסוגר, והניח בידה מעטפה עבה כמו חלה בשבת.
מה קרה? שאלה בלחישה.
יעל כבר איננה. בלי הסכמה שלי אי-אפשר להעביר את עידו לבית הילדים, לחש בידו.
עוד לפני שעמדו מתחת לחופה, ידעה נועה שלדורון יש בן. סיפור פשוט וישן כמו אבקת קפה שחור. בצבא התאהב דורון בבת קיבוץ בגליל. לאחר השחרור אסף אותה לתל אביב הזוהרת, גרו בשכירות, ואז ליבה לקח אותה הלאה וחזרה צפונה. יום אחד, כאילו לא מהעולם הזה, הגיעה ממנו הודעה: מזל טוב, יש לך בן. דורון לא הרבה במילים; מה שהיה היה. הרי למה לערבב תה עם נשכחות?
כשהייתה נועה בחודש הרביעי, הגיעה יעל פתאום, מחזיקה בעידו, תינוק בן שנה. סערת רגשות. ניסתה להחזיר את הגלגל, להצמיח מחדש. דורון בחר להישאר, נשאר עם נועה, לא הביט לאחור. נועה שוב לא כעסה; הלוא הכל נרקם לפני שנפגשו.
יעל דרשה מזונות ודרשה אותם בשקלים חדשים. דורון העביר בקפידה, והקשר פסק. רק כעבור שנים שמעו שיעל ניסתה שתי זוגיות נוספות, והפעם הלב לא החזיק מעמד עזבה את העולם.
בתקופה הזו כבר היו לנועה ודורון שני ילדים נוספים תומר, צעיר מעידו בשנה, ואיילת, בת שנה תמימה, מתגלגלת כגלגל במעון שבבית. את החלטת הילד השני קיבלו אחרי שרכשו בית קטן במושב ליד רחובות. עץ, בלי מיזוג, עם ארבעה חדרים של שמחה. חצר, מחסן, גינה ריחנית אחרי שנות שכירות במחסן תל אביבי, זה הרגיש כמו שוק מחנה יהודה בליל שישי. תומר התרוצץ שבוע שלם, כאילו כל הארץ נמסרה לו בירושה.
לגדל ילד של מישהי אחרת לכך לא הכינה עצמה, לא בחלום הלילה ולא בעירות. עצבונה התרוצצו: מי הוא עידו? מה הוא חווה? איך אפשר להסתדר עם בן שונה משלה? שלה תומר, כבר שד קטן, וכעת שניים כמעט בני אותו גיל האם יסתדרו, האם בית יעמוד? דורון שקוע בעבודה, והדאגה כולה עליה.
המחשבות התרוצצו במהירות כמו חוטי צמר בגשם הראשון. דורון שתק, ישב בכניסה, עיניו אל המרצפות.
בתוכה כאבה. היא שאלה עצמה אילו תומר שלה היה מגיע לבית יתומים, מה הייתה עושה? התשובה צלולה כתה. אמרה:
דורון, ברור שנאסוף את הילד עם כל הלב. הוא הבן שלך, ולאיילת ותומר אח. אם נסובב גב, איך נוביל את חיינו? כשיש שניים יש גם מקום לשלישי. נצליח, נגדל אותם בשמחה!
חודש אחרי, עידו הגיע. שקט, מהוסס, ממושמע מאוד. לא דמה כלל לתומר השובב והסוער. השוני הזה דווקא יצר הרמוניה עידו לא טען לכתר, היה נגרר, וכך נרקמה חברות של גשם ראשון. איילת, הקטנה, קרן שמש שהמיסה את קרח הלבבות; ילדה שכל אהבתה לכל העולם.
בסתיו, עידו נכנס לכיתה א’. תלמיד מצטיין; כנראה אמו דאגה להכין אותו. המצב הכספי היה קשה, אבל דורון עמל בכל כוחו, ולאחר כמה חודשים גם נועה יצאה לעבוד. הילדים גדלו, עזרו בלי תלונה, לא היה אצלם “שלי” ו”של זר” כולם בני אותו בית.
כשהתגייס עידו לאוניברסיטה העברית, חלתה נועה קשה מחלה שלקחה אותה למחוזות לא ברורים בין מחלקות הדסה לשבילים של הילדות. תקופה קשה, אשפוז, ניתוחים אך לא אפשרה לעצמה להתייאש, דאגה כל הזמן לילדיה שעדיין לא עפו מהקן, ונשבעה לעצמה להבריא למענם, לראותם בוגרים, מאושרים ולחבוק נכדים. דורון, לעומתה, נשבר. האלכוהול מילא את רוחו, קבע לעצמו תחנות חדשות.
עידו בן השמונה-עשרה הפך לעמוד הבית: עבר ללימודים בערב, מצא עבודה. כל יום הגיע לבית החולים קרא לה ספרים, שאל על מאכלים שתומר ואיילת אוהבים, בישל והביא לטעימה. הסתיר באהבה את הרעה תומר הסתבך עם נערי השכונה, הסתבך במשטרה, אולם נחלצו בזכות תנאי. נועה הבריאה. יחסיה עם דורון סדקו לא יכלה למחול על הבגידה והבריחה בשעותיה החשוכות. למזל כל הצדדים, הבית גדול כל זוג בחלקו, כמו דיירים בשכנות אוטונומית. דורון מנסה להיגמל לעיתים נופל שוב לאותם ימים קודרים.
לפני שנה, עידו הכניס אישה חדשה לבית דניאלה, ילדה שאהב עמוק מילדותם בגן העיר. היא למדה להיות פסיכולוגית, ישר החלה בניסיונות להושיע את דורון מהשד הירוק. החיים לא עצרו; זמן קצר אחר כך, בישרו הצעירים שמצפים לתאומים.
מדי יום נועה מסתכלת לשמיים, מודה לאלוהי ישראל על בנה הבכור ומאמינה שהחיים שלה התארכו בגלל אותה פינה שפתחה בליבה לילד של מישהי אחרת.
