סלח לי, בני היקר.

סלח לי, בני.
זאת סיפורה של משפחה קצת מבולגנת, כמו שאוהבים לקרוא לזה פה בארץ. אם שמגדלת את בנה לבד, בלי אבא בתמונה התגרשה עוד לפני שהיה בן שנה. בנה כבר בן 14, היא בת 34, עובדת כרואת חשבון במוסד קטן ברמת גן.
השנה האחרונה הפכה לחיים בסגנון גיהנום. עד כיתה ה’ עוד הלך לו בלימודים לא רע, אבל אז התחילו להגיע שלישיות. אחר כך זה הידרדר. היא רק רצתה דבר אחד שאיתי יסיים את תשע שנות הלימוד, ימצא איזו מקצוע, משהו!
הטלפונים מבית הספר הפכו לחלק מהשגרה: המורה המחנכת שלה לא חסכה ממנה ביקורת, ועוד מול כל הצוות החינוכי שלא החמיץ הזדמנות להוסיף את הקיטורים שלו על איתי והציונים הצולעים. היא הייתה חוזרת הביתה מותשת, עצבנית, מרגישה שכלום לא יעזור. ההערות והנאומים שלה עברו לידו הוא הקשיב בדממה, פרצוף קודר, לא מגיב. שיעורים? זה בשבילו קונספט רחוק. בבית? לא עוזר.
גם היום חזרה מהעבודה ונכנסה לדירה שוב בלגן בחדר. בבוקר, לפני שיצאה, נחרצות ציוותה: כשאתה חוזר מבית ספר, אתה מסדר את הדירה, ברור?
הרתיחה מים לקפה, מותשת, נשברה והתחילה לסדר. כשהיא מנגבת אבק, קלטה פתאום שהאגרטל, זה מקריסטל שחברותיה מהסדנא קנו לה ליום הולדת (אחת כזאת היא לא הייתה קונה בעצמה!), הפריט היקר היחיד בבית נעלם. קפאה. לקח? מכר?
מחשבות קודרות התחילו להתרוצץ. רק לאחרונה ראתה אותו מסתובב עם חבורה קצת מפוקפקת מהשכונה. שאלה: מי אלה? והוא ממלמל משהו לא מובן, מבט שלו אומר: עזבי אותי.
בטוח זה חבורה רעה, נדנד הדאגה בראשה. יו, מה עושים אם הם שכנעו אותו? לא יכול להיות שהוא לבד עשה את זה! הוא לא כזה… ופתאום, אולי גם הוא מעשן איזה משהו? או יותר גרוע?… היא רצה במהירות במדרגות למטה. כבר היה חשוך, הרחוב די ריק.
היא חזרה לאט הביתה. זו אשמתי! חד משמעית! עשיתי לו את החיים בבית קשים מדי! אפילו בבוקר מעירה בצעקות. ובערב? כל הערב צורחת עליו. בני, איתי שלי, איזו אמא יצאה לך… מבולבלת! שעות בכתה. ואז, כדי שלא תישאב לשום ייאוש, התחילה לסדר ביסודיות.
קצת מאחורי המקרר גילתה עיתון, משכה נשמע רעש של שברי זכוכית. היא שלפה מהעיתון את האגרטל הקריסטל, שבור.
שברתי… אני שברתי! הבינה פתאום. דמעות הפעם של שמחה פרצו. הוא שבר את האגרטל, לא גנב, פשוט החביא. ועכשיו, המסכן, מפחד להיכנס כדי לא להתעמת איתה. ואז נפל לה האסימון הוא לא כזה טיפש. ישר ראתה איך היא הייתה משתוללת אם הייתה מגלה את זה. נאנחה בייאוש קל ונטלה להכין לו ארוחת ערב טובה. סידרה שולחן, פרשה מפיות, הניחה צלחות.
הבן נכנס הביתה כמעט בחצות. עמד בכניסה שותק. היא מיד קפצה אליו: איתיי! איפה נעלמת לי עד עכשיו? דאגתי בטירוף! קפאת מקור? חיממה לו את הידיים הקרות שלה בידיים שלה, נשקה בלחי ואמרה: לך תשטוף ידיים, הכנתי לך בדיוק מה שאתה אוהב. הוא, המום, לא הבין, אבל הלך לשטוף ידיים.
אחר כך הלך למטבח, היא אמרה: הגבתי בסלון. נכנס לסלון, היה מסודר, נקי, נעים ממש, נשאר יושב בשקט ליד השולחן. תאכל, בני, שמע את קולה הרך של אמא שלו. לא היה זוכר מתי לאחרונה היא פנתה אליו כך. נשאר יושב, ראש שמוט, לא נוגע בכלום.
מה איתך, מתוק?
הרכין ראש, במבוכה, ולחש בקול חנוק:
אני שברתי את האגרטל.
אני יודעת, יקירי, ענתה ברוגע. לא נורא. כל דבר נשבר פעם.
ופתאום, מתכופף לשולחן, הבן פרץ בבכי. היא נגשה, חיבקה אותו על הכתפיים, ובשקט גם לה זלגו דמעות. כשהרגיע קצת, אמרה:
סלח לי, בני. אני צועקת עליך, כועסת. קשה לי, איתי. אתה חושב שאני לא רואה שאתה לבוש אחר מהילדים בכיתה שלך? אני עייפה, עבודות בלי סוף, הנה אפילו לבית אני מביאה עבודה. תסלח לי, אני לא אפגע בך יותר.
אכלו בשתיקה. נרדמו יחד, שקטים. בבוקר לא היה צריך להעיר אותו קם לבד. בדרך לבית הספר, בפעם הראשונה, לא הייתה שום נזיפה רק נשיקה בלחי ו-להתראות בערב!.
בערב, כשחזרה, ראתה שהרצפה מבריקה, הבן הכין ארוחה טיגן צ’יפס.
מאותו יום הפסיקה לדבר איתו על בית ספר, ציונים די. אם לה זה קשה לפגוש את המורים, מה יעבור עליו?
כשהודיע יום אחד שאחרי כיתה ט’ ימשיך לעשירית, כבר לא ניסתה להעמיד פנים שמופתעת. יום אחד הציצה בספר שעות שלו ואין אף עיגול אדום.
אבל היום הזכור ביותר, היה כשישבה בערב, פותחת את הערמות של החשבונות שלה, והוא בא, התיישב לידה, אומר אני אעזור לך לחשב. שעה עבדו, עד שהיא הרגישה שהוא נשען עליה, מניח ראש על כתפה.
היא נעמדה דום. כשהיה קטן, היה תמיד בא ומתכרבל לה ביד, לפעמים היה נרדם שם. היא ידעה הבן שלה חזר אליה.