תזרקי אותו לרחוב. מצאתי את החתול של השכנה מתחת לגשם, והיא סירבה להציל אותו
רותם אף פעם לא חיבבה במיוחד את החתול של השכנה. זה לא שהיה לה משהו נגד חתולים, אך החתול הגדול והמנומר הזה הצליח להוציא אותה מהכלים יותר מפעם אחת.
זהו סיפור שמנסה להזכיר איך לא לאבד את האנושיות שלך, לא משנה מה קורה.
באותו קיץ חתול השכנה, ליאון, החליט להפוך את הערוגות של רותם לשירותים הפרטיים שלו. לא פעם היא תפסה אותו בחלקת הירק הקטנה מאחורי הבית – אחראי וממוקד, מכסה אדמה כאילו הוא באתגר של חפירה ארכיאולוגית. היא צווחה עליו והוא היה נמלט בקור רוח. הבית של רותם היה ישן ובנוי אבנים, ירושלמי טיפוסי, עמד שנים בשכונת מגורים שקטה על קצה גבעת שמואל, רחוק-קרוב ממרכז העיר.
ברחוב הצר שמסביב, הכל היה מזכיר מושבה קטנה. מספיק היה ללכת כמה דקות ברגל והגעת למרכז צנוע עם מכולת, מאפייה ותחנת אוטובוס ראשית, שמחברת לכל קווי תל אביב.
בילדותה, הייתה מגיעה המון לבקר את סבתא שלה, שגם הורישה לה את הדירה. אחרי שסבתא נפטרה, רותם עדיין הגיעה כל שישי – הזמינה חברות, עשו פיקניק בגינה, הדליקו מנגל וישבו עד שעות הלילה הקטנות, מדברות על החיים ואוספות גויאבות מהעצים הסמוכים. עצים, ציפורים, אוויר, חופש – כל מה שאדם זקוק כדי לברוח מהשגרה.
באותה שכונה גרה גם בת דודה שלה, יעל, החברה הכי טובה שלה מראשית הילדות. מעולם לא השתעממו – בריכה, שדה, השכונה כפי שהכירה אותם.
בחצר רותם היו שתי ערוגות של חסה, כרפס, נענע ועלי בצל. קטנות, אבל שלה. דווקא שם, בפינה הירוקה, החליט ליאון להשתלט. רותם הלכה להתלונן אצל דבורה, בעלת ליאון, אחת הנשים הקשוחות בשכונה: “מה את רוצה ממני? אשגיח עליו 24/7? תזרקי עליו אבן אם הוא כל כך מפריע!”. היא אפילו צרחה עליה שהכי טוב פשוט להבריח אותו, אין לה סבלנות לחתולי בית.
ההסבר האמיתי היה פשוט: ליאון היה החתול של בעלה המנוח, שמעון. דבורה מעולם לא חיבבה חתולים, תמיד אמרה שהייתה שמחה יותר בכלב, אבל אחרי מותו של שמעון נשארה להגיד מזל טוב לחתול בלית ברירה, מתוך מסורת.
ליאון לא בדיוק היה Domestic. הסתדר נהדר בעצמו – תפס עכברים, רדף אחרי יונים, יש אומרים שסחב גם דגים מהבריכה הציבורית. שנים היה מלווה את שמעון לדייגים בכנרת. כל מה שהיה צריך זה קורת גג ותנור חם לחורף.
רותם הרגישה שבינה לבין החתול נפתחה חזית. ניסתה לדבר אליו, לפתות אותו עם שאריות קוטג’, אפילו נכנסה למטבח במיוחד לקנות כבד עוף – כלום לא עבד. הוא רק הסתכל מרחוק, עיניים צרות, שמר על ריחוק של לפחות שלושה מטר.
פעם היא שפכה עליו דלי מים מהממטרה. בפעם אחרת, החזיקה משרוקית ביד וצרחה כשנכנס לערוגה, רודפת אחריו כמו שופט כדורגל, עד שכמעט נפלה מצחוק. החתול, כאילו נעלב, קפץ על הגדר ושלח בה מבט של “כך לא משחקים! חוקים חדשים?!”, פוף נעלם.
דבורה צפתה בכל העימותים ממרפסת ביתה וצחקה, בזמן שבתה הביאה לה גורת כלבים, ליקי, גורה קטנה מסוג פינצ’ר. עכשיו הייתה לה תעסוקה חדשה, החלום שלה התגשם. ובעיית הערוגות? רותם הביאה שקי שבבים, פיזרה בפינה חשוכה ומוזנחת של החצר. ליאון העריך את המתנה והתחיל לחפור רק שם. רותם הודתה לאל.
אך עד מהרה שמה לב שהוא עוקב אחריה: מציץ בין גדרות, מתקרב בחשכת הלילה, בוחן אותה בחשדנות מירושלים. פעם יצאה בלילה, ראתה זוג עיניים בוהקות מהצללים, הלב שלה כמעט עף. השכונה כנראה קיבלה קריאת השכמה מהצעקה. בינה לבין ליאון שרר טקס קבוע – אף פעם לא ידעה מתי ומה יקרה איתו.
כשבא הסתיו, חזרה ללימודים באוניברסיטת תל אביב, יכלה לנסוע לבית בסופי שבוע.
והנה, בבוקר שבת חורפי במיוחד, יצאה רותם לחצר וגילתה גוש אפרפר קר על המדרגות. זה היה ליאון. חתול עבה, מכוסה בשכבת גשם, זנב רטוב, שפמו דבוק לקרח. הוא לא זז, רק ישב כפוף, ראשו שמוט. כשנגעה בו בידיים, הלב שלה צנח – הוא לא השמיע קול, לא היה אפילו צל צליל של יללה.
רותם אספה אותו בזרועותיה, נכנסה איתו פנימה לבית, עטפה אותו בצעיף ואחזה בו בחום ליד הרדיאטור, ניגבה את הפנים והזקן במגבת פושר. ליאון שכב בשקט. הרותם הניחה לו בקבוק מים חמים בצד ולא עזבה אותו דקה.
היא מיהרה לדבורה: “החתול שלך כמעט מת, צריך להביא אותו פנימה!”.
“דווקא לא,” נבחה עליה דבורה. “הוא עשה פיפי בכל פינה, מאז שליקי כאן – רק עושה צרות. החוצה, שיתמודד לבד!”.
הסתבר שעם הגעתו של הכלב, ליאון עבר להתגורר במחסן. איכשהו הצליח לעבור את הקיץ אבל החורף כבר הרגיש כמו גזר דין. כל עבודה של רותם לשכנע את דבורה נתקלה באטימות: “נתתי לו אוכל יבש, שישתה גשם, הוא לא ימות מרעב! תזרקי אותו לרחוב!”.
רותם עמדה בפתח הביתה, החתול ישן על שמיכה בסלון, והיא הבינה: לא סתם הגיע אליה. חיפש מישהו – מישהו שיראה אותו.
החלה להרים טלפונים: ביקשה עזרה מחברים, אולי מישהו ירצה לאמץ. אחותה הציעה מחסן ליד הרפת, קצת יותר חם מהחוץ, אבל בבית כבר היה להם חתול וכלבה זקנה.
פתאום, החתול קם, צעד בשקט לחדר, התיישב מולה בעיניים גדולות – כאילו מבין, עכשיו יוכרע הגורל שלו.
רותם נשמה עמוק, הרימה טלפון לאמא שלה, שתמיד התנגדה לבעלי חיים בבית. אך הפעם, כשנזכרה בבעלה של דבורה, האיש שתמיד פירגן וסייע לשכנים, משהו בתוכה התרכך. העלתה זיכרון של החתול יושב תמיד לצד שמעון, מחכה לדג טרי. אפילו דמעה ירדה כשהבינה כמה קל לאבד חיה שלא נשאר לה מקום ששייך רק לה.
ההחלטה התקבלה.
רותם הלכה לקנות קופסת נשיאה גדולה ב-80 שקלים, שמה בפנים שמיכה וסרט משי, הרימה בעדינות את ליאון והביאה אותו איתה לדירה בתל אביב. עתה, לחתול הסורר התחילה התחלה חדשה.
