משנאה לאהבה
אלעד שנא כלבים. זה התחיל עוד מאז שהיה תלמיד כיתה א׳, שמנמן, בהיר שיער ומשקפופר, הולך לו עם תיק מנופח מספרים ומחברות, ובעיקול שבין הבניינים ליד הבית שם פגש אותו להקה של כלבים רחוב.
המנהיג רזה, שחור עם כתמים ג’ינג’יים על הפנים, נעץ באלעד מבט בעיניים.
הילד גם בכה, גם התחנן שישחררו אותו, וגם זרק להם סנדוויצ’ים עם נקניק שלא אכל בבית הספר, אך הכלבים לא התרצו.
המנהיג, בכל רגע שאלעד ניסה לזוז, הרים את שפתו הימנית, חשף שיניים צהובות ולבנות, ונהם איומה בשקט.
הלהקה החזיקה את אלעד במעגל סגור יותר משעתיים. פתאום הפנה המנהיג את אוזנו הימנית אחורה, הקשיב, ובשקט החל לרוץ לכיוון הוואדי שמאחורי המגרש.
הלהקה הלכה אחריו, בשיירה מסודרת, והם נעלמו בין העצים.
אלעד מחה דמעות, תפס היטב את התיק ורץ הביתה.
אבל לבית הוא לא הגיע. הצריף הישן שבו גרה משפחתו עם מעט שכנים כבר בער דליפת גז פוצצה את החדר.
בסבלות מת האבא של אבא שלו, שאתו קרא אלעד סבא נעים.
סבא נעים היה פעם מלח, שטוף רוחות וגלים. היו לו שפם וזקן לבנים, שהיה מגלח רק פעם בשנה אחרי חגיגות ראש השנה, ואז נותן לזה לגדול מחדש, קושר פס קטן בגומי צבעוני ולעיתים פשוט מחביא מאחורי האוזן.
זמן רב גמגם אלעד אחרי מותו של סבא נעים והמקרה עם הכלבים.
שוב נכנס כלב לחייו כשכבר היה נער גבוה ודקיק, לא עוד משקפיים אלא עדשות, תלמיד כיתה ז׳, כשהלך אחרי הלימודים ללוות את היפה בכיתה ליאורה ברזילי. אחרי ליאורה ניסה לחזר עומרי, בריון ורב עם כולם, וישב כבר שנה שנייה בכיתה ט׳. עומרי הטיל פחד על כל התלמידים, ואלעד העז ללכת לצידה של ליאורה שאהב אותה ממבט ראשון.
הכלב הזה הופיע פתאום, גדול ונמוך, נהם על אלעד ודחף אותו הצידה מליאורה. אלעד הלך אחורה, צייתני, עד שליאורה נעלמה בפינת הבית שלה אז גם הכלב נעלם.
אלעד נאנח, וחזר לבית.
ביום המחרת בשיעור מתמטיקה קיבל פתק:
אל תלך אחריי. אתמול עומרי רצה להרביץ לך. סליחה.
לא נרקמה חברות עם ליאורה, ויותר התחזקה בליבו המרירות כלפי כלבים.
שנים עברו, אלעד בגר, סיים תיכון בהצטיינות, סיים אוניברסיטה, פתח עסק והפך לאיש עסקים מצליח. הפרנסה שפע והקשרים הנכונים נוצרו. גם המשפחה הסתדרה ליאורה, פעם ברזילי, הייתה עכשיו אשתו, ונולד להם בן מקסים בשם מני, על שם סבא נעים האהוב. התינוק הקטן, רק בן שמונה חודשים, עדיין לא דיבר, אבל תמיד חייך לכל כלב ברחוב ואמר הב, הב!
ביום ראשון ההוא אלעד הלך עם מני בעגלת תינוקות בפארק. בקצב רגוע דחף את העגלה, וסיפר למני על הציפורים, ששמו להן זרעים בפינת ההאכלה; על הסנאים, ואחד מהם ירד מהעץ לקחת אגוז מידו.
הגיע הזמן לחזור. כשיצא מהפארק, פנה עם העגלה לעבר מעבר החצייה. כשהתחלף לאור ירוק, התקרב עם העגלה לכביש.
ופתאום מיניאטורית כמו נקבה של תחש, קפצה מולו כלבה קטנה עם שיער חום ארוך.
נבחה כמו מטורפת, עמדה מול העגלה, דוחפת ומונעת מאלעד לעבור. היה נראה שתתפוצץ מרוב מאמץ.
באותה שניה ממש, חלפה צמוד לעגלה מכונית פרטית, עלתה על הדשא והתנגשה בעמוד תאורה.
מהמכונית זינקו נערים וברחו בריצה.
אלעד כמעט לא הצליח להירגע. ליבו דפק כל כך חזק שחשב שכל הסביבה בוודאי שמעה.
הכלבה נעלמה. אנשים רצו לעזור לנפגעים. עובר אורח נגע בזרועו של אלעד, ושאל:
הכל בסדר? העגלה לא נפגעה?
אלעד הנהן, מלמל שהכל בסדר, מני בריא ושלם.
הוא לא זכר איך חזר הביתה. לליאורה לא סיפר כלום, מה לצער אותה אם הכל נגמר בכי טוב. אבל לראשונה, חש בלבו הודיה לכלבה הזאת שהצילה את בנו.
כל היום היה שקט, נזכר בשלושת המקרים עם כלבים בחיים שלו וחשב: “הם לא עשו לי רע. הם ניסו להגן עליי, כל אחד בדרכו”.
בערב יצאו כל המשפחה לטיול בפארק ליד הבית. ליד הספסל הרחוק התקהלו שכנים.
ומה עכשיו? מי צריך אחד כזה?
אלעד שמע. הציץ מעבר לכתף ועל הספסל, קופסה ובתוכה גור קטן, עיניו חסרות ככל הנראה מום מלידה.
השכנים שוחחו בלחש. ליאורה התרחקה מעט עם העגלה.
מה נעשה?
איך ימצא מקום?
אני לא מסוגלת לקחת אחד כזה… לחשוש.
אלעד התקרב, הגור היה בצבע חום-שוקולד יפהפה. יילל חרישית, סובב את ראשו, מחפש את חום אמו שלא נמצא.
הוא עמד רגע, ואז הוריד את הצעיף מהצוואר למרות שזו כבר האביב, עדיין קריר בבוקר.
בעדינות לקח את הגור משני הצדדים, הרים והבחין שגם רגליו האחוריות עקומות ונכים.
קול אישה מאחור נשנק.
אלעד ליפף את הצעיף סביב הגור בעדינות, הניח אותו בידיו כאילו תינוק, ואמר:
טוב, חמוד, נראה לי שהגיע תורי… בוא נלך להכיר אותך לאמא שלנו. היא לבבית, טובה, ותמיד תמצא עבורך חלב במקרר.
הלך לקראת אשתו היפה והעדינה, שהביטה בו בעיניי אהבה.
כך הבין אלעד מה שנראה לנו כסכנה, לפעמים בא להגן עלינו. וכל יצור בעולם, גם אם שונה או פצוע, ראוי לאהבה וחמלה. לכך נועד הלב האנושי לפתוח דלת למי שבאמת צריך אותנו.
