המעטפה בדיינר

הפונדק נראה רגיל לגמרי מבחוץ.
תחנת דרכים מאובקת על כביש 40, אי שם במדבר הנגב.
אור שמש עז חודר מהחלון הקדמי.
ספסלים מרופדים באדום. ספלי קפה, צלחות חצי-נאכלות.
מקום שאנשים עוצרים בו, שותים משהו ושוכחים ממנו.
אבל בתוך אחד התאים, לא היה שום דבר רגיל.
אופנוען רחב-כתפיים, קירח ומקועקע, כרע ברך לצידה של נערה צעירה, בחולצת טריקו בז’ית גדולה מידי לה.
שיערה היה פרוע, ראשה שמוט.
פניה חיוורות מעייפות. על זרועה סימנים חומים הדבק של תחבושת שנכרכה חזק מידי.
האיש שלף אותה בידי זהירות, לא מוותר על מבט למבטה.
“מה הם עשו לך?”
הנערה שתקה רגע. ידה הרועדת נכנסה מתחת לחולצה, שלפה ממנה מעטפה לבנה פשוטה.
הוא לקח אותה, מבולבל.
“מה זה?”
היא התקרבה אליו, עיניה חרדות. רק לחשה:
“תפתח. מהר. לפני שימצאו אותי.”
הטון שלה הפך את האוויר בפונדק לכבד.
האופנוען הביט במעטפה אין שם, רק סימן שחור קטן מוטבע בפינה.
באותו רגע, הצבע ברחו פניו.
הביט לכיוונה, לא מבולבל אלא מבוהל באמת.
פתאום משך אותה חזק והפיל אותה עמו לרצפה, לצידה של הספסל.
“שבי! מהר!”
שאר האופנוענים הגיבו מיד.
המצלמה נשפכת לעבר חלון החזית
ומבעד לאבק ואור השמש המסנוור, חבורה גדולה של אופנוענים טסה לעבר הפונדק, במלוא המהירות.
ממש אחריהם
טנדר לבן.
בלי סמלים.
בלי מספר.
הנערה הצמידה את עצמה לאופנוען, גופה רועד כולו.
הוא קרע את המעטפה בבהלה.
בתוכה דף אחד, מקופל.
הוא התבונן בשורה הראשונה
ולחש:
“…היא הבת שלי?”